|
לוקחת תמיד רק אוטובוסים ישירים, שלא יהיו הפתעות בדרך ויעלה
אחד שירצה לשבת דווקא לידי.
|
זוכרת את הפעם שהתחננה לחיבוק, רצתה להיות עטופה בי, מכוסה מכף
רגל ועד ראש, מוגנת מעצמה וממנו, מתייפחת לתוכי, מספיגה אותי
בדמעותייה.
|
בחיפושים אחר אהבה ללא תנאים, ללא גבולות כל מה שנותר הוא לאחל
לעצמנו שהוריינו ימלאו אחר הוראות היצרן ויאהבו אותנו כך, בלי
לשאול, בלי להתנות , בלי להגביל, פשוט לאהוב".
|
הידיעה השימושית שתנועה מנחמת אותי, עוזרת לי להתמודד איתי
ברגע כל כך אנוש. זו ההנשמה המלאכותית שלי, נוהי מכונת ההחיאה
שלי, לנסוע, לזוז, לנוע..
|
אהובתי,
אני כל כך מתגעגעת. נפשי יוצאת אלייך בימים האחרונים ואין לי
שקט.
מדמיינת את פנייך הלבנים, תלתליך הזהובים מתנפנפים ברוח ובלבי
אין נחמה מהידיעה שעוד רבים הימים טרם אפגוש אותך.
|
הקשבתי, בחוץ היה שקט, אין גשם.
מהר חשבתי לעצמי, מהר לצאת החוצה ולהספיק לתחנת האוטובוס לפני
שיתפוס אותי המבול הבא.
|
"הדיאלוגים שלנו הם כמו שני קוים מקבילים, מונולוגים בהסוואה
של דו שיח" הוא נאנח ומחייך את החיוך הציני שלו, מביט בריצפת
החדר.
|
נוגע בפניה, מנגב את הדמעות, מרגיע ומנחם. הוא כל כך מרחם
עליה, רוצה לחפון אותה בכפיו, לאסוף אותה אל תוכו, לפתוח את
הרוכסן בבטן ולתת לה להיכנס אל החום שבפנים.
|
הרגלים רצות, רצות רצות...והקול הענוג של מפגש הסוליות על
האספלט... פלאצ'... פלאצ'... מוסיקה לאזני.
הנשימה... בהתחלה סדירה, לשאוף , לנשוף, לשאוף, לנשוף, והקצב
מתגבר, והנשימה נעתקת, יותר מהר ויותר מהר
|
אתה נקי, כל כך נקי מלקיים אותנו.
|
מילים נזרקות לאויר
תוהות מבולבלות ונופלות לרצפה
לא מגיעות ליעדן
לא ממלאות את הציפיה
מתייאשות ונופלות.
|
בלילה של מטאורים שוב הסתבכתי
בלילה של מטאורים עוד פעם התרגשתי
ברכות השמורה לנגיעה הראשונה
בפרפרים מתעופפים, ופילים צועדים
נתתי לך אותי
|
אני שוב מצטערת, שוב מתחרטת
על מה שהיה ועל מה שקרה
אני שוב נבוכה בפעם המיליון מעצמי וממך.
כמו תמיד מה שנאמר, נאמר ולא נישמר
אין שביל לחזור ובמידת מה לעזור
אני שוב מצטערת כאילו שזה עוזר
כאילו שזה לא חוזר
|
אינטימיות בגודל העולם
קרבה נדירה באמת
|
העיניים בקושי פתוחות, רק חריץ צר מאפשר להן להתבונן על העולם,
אבל בדרך חדשה.
|
|
|
להיות חולה זה
כמו להיות בריא
רק בדמיון. |
|
