|
צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,
בשעות מצוקה ואובדן,
היו למחרוזת שירים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גילית לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע,
יד כל במנוחה תמשש.
(-)רחל.
והיו תקופות שהיית מבלה איתי כל יום, מתרפקת אלי - את היית כל
עולמי.
הנה סגרת את הדלת ונעלמת ואני יודע שלא תשובי לעולם.
והרי מה בעצם הייתיבשבילך ומעולם לא ראית אותי באמת.
|
זה נראה אולי קצת מוזר לכתוב מחווה לסבתא, או שאולי זה לא...
אני לא יודעת. בכל מקרה המילים לא עוזבות אותי כבר כמה שבועות
כך שאין לי ממש ברירה.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
