|
"במיטתי כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי
ולא מצאתיו
חיפשתי בין כל רחובות העיר העמוסה שקרים הזאת
ולא מצאתיו
מצאוני השומרים הסובבים בעיר
אך אהובי כמעט ולא מצאתי אותו
אך לא ארפה ממנו עד שהביאו אל תוך עירי
אל בית אימי ואל חדרי אל מיטתי"
(עידן רייכל- הינך יפה)
אנג'וי (=
לפני כמה שעות, בשיעור ספרות, הוא נכנס לכיתה. בידו האחת
פרחים, בשניה שניים עשר בלוני הליום. כל הכיתה מסתכלת, אני
מהופנט. היא - מאושרת. היא באמת מאושרת. מופתעת ורועדת היא
מתנצלת בפני המורה על ההפרעה בשיעור וקמה אליו...
|
ואני יושבת מקופלת בגינה ליד הבית שלך, שם התנשקנו לראשונה, על
אותו הספסל.. ולא מפסיקה לבכות שעות על גבי שעות.
מעבירה בראשי קטעים מה"כמעט-חצי-שנה" שלנו יחד, בדיוק כמו שאני
עושה עכשיו.
|
"רגע... מז'תומרת חברה?"
"אממ... למה את מתכוונת?"
"כאילו... אלעד, אתה לא טיפוס של חברה. אתה לא אוהב קשרים
רציניים, אתה אוהב לזיין ולזרוק. להחליף בחורות כמו גרביים. מה
נסגר איתך שפתאום בא לך?"
כמעט בכיתי. היא גנבה לי אותו. ככה מתחת לאף גנבה לי את אור
חיי
|
היא לא הפסיקה לבכות. האיפור שלה נמרח, וכל העיניים שלה הפכו
שחורות. היה לי קשה לראות אותה ככה. אף פעם לא ראיתי אותה
בוכה.
|
והנשיקה המשיכה, ואף אחד לא פקח את העיינים. הוא לא רצה לחזור
למציאות, רק להשאר כאן איתה, ולהמשיך לנשק את השפתיים הנעימות
שלה. הוא איבד את תחושת הזמן שלו, לא ידע היכן הוא נמצא וכמה
זמן עובר ומה השעה, רק שטוב לו וכאן הוא רוצה להשאר. כאילו הלך
עם נטלי לאיבוד
|
הדמעות כבר לא עמדו בעיניה והחיוך שלה אט אט התרחב. הוא כאן,
איתה. ביומולדת שלה. ביום שהיה אמור להיות הכי מאושר בחייה
והפך להלוויה. הלוויה לקשר שלו ושלה.
|
מוקדש לידיד הכי טוב שלי,
האחד והיחיד.
|
יצאתי מהבית, עטופה במעיל גדול. עדיין היה לי קר, אבל הקור הזה
לא השתווה אפילו טיפה לקור ששרר בליבי. ידעתי שברגע שאגיע לשם,
שוב יחזרו הזיכרונות.
|
החלטתי לתת לו את המתנה שהכי יקרה לי, את הדבר שאני יכולה לתת
רק למישהו אחד, את הבתולים שלי.
ואתם בטח פוערים פה וחושבים לעצמכם "מה?! קארין לוי האלוהית
והמושלמת ב-ת-ו-ל-ה?!" אז כן, הייתי בתולה. אני, כמה שהייתי עם
בנים, לא נתתי את עצמי לאף אחד באמת.
|
ויש את הרגע הזה
בו שורר שקט
מסתכלים אחד לשני
בעיניים
עוצמים אותן
נסחפים אל עולם אחר
|
חולמת אותך
מרגישה שוב את מגע גופך
חשה את מרקם שפתייך
מתגעגעת להרגשה שגרמו לי מילותיך
|
נוסעת רחוק
לא רוצה לחזור
מנסה לא לחשוב
מתאמצת לא לזכור
|
הוא יעמוד שם, בבית הקברות, מחזיק לזונה את היד.
הוא ימחה דמעה כשאני אעלם באדמה, והיא תתפלל.
לא בשבילי, אלא שכל זה יגמר כבר
שהיא תוכל לקחת אותו איתה הביתה, לתמיד.
ואז הם יצאו משם, יד ביד, והוא יילך אליה.
|
עוד מעט השמש תשקע ותצבע את השמיים בגוונים של כתום וכחול.
עוד מעט יגיע הרגע הזה שסוגר מעגל, שנתיים.
|
|
|
מישהו, תעשה לי
ילד!
בבקשה?
חצילה נצנצית,
נואשת. |
|
