|
 
האמת?
פחדתי שאברח מפה מהר
תוך יום או יומיים
איכשהו נדמה לי שאפשר להסתדר..
כך שבינתיים---
עוד מעט הוא יגיע, כולו זוהר ונוצץ בשמש, ידפוק את האיחור
השגרתי שלו, וכשיראה את ההבעה הזעופה שלי, יגיד כרגיל: "מה אתה
כזה כבד, תפסיק להתנהג כמו איזה סבא, בסוף עוד באמת יחשבו שאתה
אני אבל דהוי.''
|
חיכיתי, הוי כמה חיכיתי, לראות את המבט הציני הזה מתמוסס,
ואחרי שהלול התרוקן מארגזים ונותרנו בלב ים גועש-רוחש כדורים
מצפצפים, הוא הרים אחד מהם והעביר את לחיו במוך הצהבהב המופלא
מכל פלא. המבט שנתן בי אז... באותו רגע, את לבי הייתי נותנת
להיות אפרוח בידו.
|
עד שלפתע הבינה שמשהו לא בסדר: חסר לה חורף. היכן הוא, החורף
של שנה שעברה? כל כמה שניסתה, לא הצליחה להיזכר בו, כאילו לא
היה.
|
הנה הוא שלי עכשיו לגמרי, נרכן אליי, מחבק ועוטף בידיים
רועדות, קרות מהאוויר שבחוץ, מלטף שער פרוע וזרוע חשופה. משעין
ראש על ראש, שפתיו שואפות את שערי. לרגע קצרצר אחד, לפני
שייפלו השמים, הוא אתי לגמרי, מתמלא בי עד הסוף. יש כתף, ויש
שקט בפנים.
|
באופן אבסורדי, מחלקה פסיכיאטרית היא דווקא המקום ללמוד כל מה
שצריך על דרכים יעילות לפגוע בעצמך. יש איזו גאווה מצחיקה
בכבוד שחולקים לאדם שבלע כדורים במידה מספקת כדי להתעלף ולזכות
בשטיפת קיבה. אם בלעת פחות מ- 50 כדורים, אתה זוכה ליחס סלחני,
מחוייך.
|
שוכבת משובללת באמבטיה התחתונה של עגלת-הכביסה, בדרך הביתה
מהמכבסה בערב. חצי-ישנה היא מבקשת בליבה שהנסיעה הנעימה על
השביל המחוספס לא תיגמר אף פעם. אבל היא כבר מספיק גדולה לדעת
שאף פעם מגיע מהר מאוד.
|
הביטה בבחורה שישבה מולה בפינת ההמתנה. יפה כזאת, עדינה.
מרוכזת בספר שבידיה. מחתה את הזיעה מהפנים - הלכתי מהר מדי -
פחדה לאחר, וכעת היא ממתינה, יש עוד רבע שעה עד סוף השקיעה.
|
התעוררה פתאום, מתרוממת לחצי ישיבה עוד בטרם שבה להכרה. ניסתה
להיזכר בשביב מבט מה והיכן. השמש כבר בגובה העיניים והאוויר
הצטנן, נושב בגלים ממערב. פיהוק, שפשוף עיניים, מזיזה שיער
פרוע מהפנים. ורק אז הבחינה בו עומד לידה, מבינה כי הוא סיבת
התעוררותה.
|
יש לה שולחן משלה, ומחשב עם קוד כניסה משלה. כמעט פרטיות,
למרות שדלת המשרד תמיד פתוחה. פרטיות אמיתית יש לה רק בשירותים
שבקצה המסדרון.
|
רצה ערומה ונחבטת
אנקת כאב עמומה
קרקע נשמטת
Dead
End
|
תישבר, תתגשם אפילו
בזרמים עכורים נחשים
וטיפות מכבידות עלים לקרקע
|
איך אעבור את הים הגדול?
אני שואלת באותה מנגינה ישנה
אך פעמוני הילדות שפעם צלצלו בקולי
העלו חלודה
ורעדה
|
באחד הימים, אני יודעת
תשוב לי ידידותו
יהיו לה העינים שלו, הטובות
והכמו-ביישנות הטבועה בתנועותיו.
|
אם עוד פעם תשים לי את ה-40 של מוצרט
אני אצרח - בי אשבע! -
עד שגם סולו האבוב, ההוא מהחמישית
יוחרש סופית, כבעליו
|
אהוביי מתחתנים, משובצים בי
לשם ברקת אחלמה
|
לילדי לא יהיו עיני זית
או אצבעות פסנתר ארוכות
ותבונה תכולת שמים
|
חיבוק יש לי לך
הוא תופח בתוכי
ונכמר ונוהה אליך
|
שמות - כמו מחרוזת ילדותית כל כך יקרה
אקרא לך
חרוזים חרוזים אני משחילה
מתענגת, מגלגלת על הלשון כמו סוכריה
שסבתא של אברהם הביאה מהעיר הגדולה
|
בתחתית השקית
מצאתי כפית
מהבית הבאת
כפית מתכתית
|
גרסה רוסית זהובת שיער
גבוהת עצמות לחיים
בשמלת קטיפה ירוקה
|
אמצא לי תחליפים
אמלא בהם את החלל
|
מה באת להכאיב שמים שלווים
גווייה של פלנטה כבויה
אף אחד לא רוצה לראות, להבין
אלומת עדות לניסיון החייאה
|
בכניסה לבניין מצד ימין
קצה סיגר לא גמור
ואני חושבת: כמו בעל-חיים
שמסמן טריטוריה
|
כתמיד - ניצתו שם פרחים
של קידה וכליל ושקד
הקיפו אותי מבוכים מבוכים
מרגשים משמחים באמת
|
אני נראית כמו פרי אולי
אבל אני עפץ
|
אוכל לשוב. לכאן
בלי חצוצרות רנסנס
קריאות הי-היכניית-היכן!
|
תנוני
זאבה מתבודדת בקרן סלע
אצעק את בדידותי המזהרת
המאושרת
לעצמי
|
ומרגיש, דרך כף רגל
או וריד מצח פועם
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
ואם אין לחם,
אפשר לשלוח
עוגות?
-מארי אנטואנט,
רגע לפני |
|
