|
אני שומעת את גניחתו הבוקעת מגרונו,
כלי זינו בין שיני הנוגסות את כובעו הנפעם.
גניחתו מציתה אש בגופי וסוחפת אותי אל בין מפסעותיי,
|
ברגע זה ממש נתקפתי תחושה של בושה קלה, הרי הייתי מתחת לשמלה
בלי אף אחד מהפריטים האלו. התעשתתי מיד.
בחנתי את מבטו בזמן שידיי התרוממו להרים את שמלתי מעל לראשי,
הוא לא הניד עפעף. נותרתי עירומה כביום הוולדי.
|
כשאדונה יגיע אליה, היא תחכה בדיוק כמו שביקש, האביזר יהיה
תקוע עמוק בתוכה, היא התכוננה לבצע את שארית הפקודה. היא תוריד
את מכנסיו, היא תמצוץ לו עד שיתרצה...
|
לחיצה על ידית הדלת, הדלת לא נפתחה.
עכשיו היא כבר הייתה לחוצה, במשנה מרץ ניסתה שוב ללחוץ על
הידית, ללא הצלחה, ליאה קלטה שהיא לכודה.
|
היא הורידה את מכנסיה, ללא אומר דברים, מבויישת קלות
|
פתאום הרגישה שרכבה עף קדימה. היא לא הבינה מה אירע, מאיפה באה
ההדיפה החזקה.
לקח לה קצת זמן להתאושש עד שקלטה: נעשתה עליה תאונה.
|
קון הוביל אותה בעיניים קשורות, חבוקה בזרועותיו הארוכות, פניה
צמודות אל חזהו, כמו בובת חרסינה שבירה, לכיוון המיטה.
ויה התהלכה בצעדים קטנים ובטוחים, ידעה שהיא בידיים טובות,
ידעה שהיא יכולה לסמוך על ההכוונה, היא שיתפה פעולה.
|
עלינו על הרכבת המובילה תל אביבה, ליום הרפתקה.
חווית הרכבת הזכירה לי נשכחות, אהבתי לשבת בקומה העליונה,
צמודה לחלון, לראות ולספוג את הדרך הנשקפת
|
אני אצטרך להתאפק חזק, הפנטזיות על הישבן המוצק שלו מלוות אותי
כל כך הרבה זמן. הוא בטוח ירגיש שהידיים שלי אוהבות את הטוסיק
החלק שלו.
כן, אני אתגרה בו, אני אעשה לו עיסוי ארוטי, מפנק, אני לא אשכח
לפנק לו את השרירים התפוסים, ואדאג עם הידיים החמות שלי לשלוח
בו
|
הוא עצר את רכבו, מנוע רכבו נשאר דולק, אורות המכונית לא כבו.
היא עצרה את רכבה אחריו, מחכה לבאות, מחכה לסימן, לא יודעת מה
עליה לעשות? לדומם את רכבה? להישאר ישובה?
התשובה לא אחרה לבוא, הוא אותת לה בידו מבעד לחלון הפתוח, כמו
אומר לה: "גשי הלום".
|
אירוחים של חברים עשיתי על המיטה
בחדר הזה.
שיחות אל תוך הלילה, עישונים, קפה,
צחוקים.
|
יצאתי מהבית סוף סוף.
ברחתי.
|
הם שכבו זה מול זו,
חבוקים, על הדשא הרך והחם.
הרגישו שהם מבורכים,
החיים חייכו אליהם.
ההצלחה האירה להם פנים.
|
החיבוק המיוחל, היא נאחזה בו, לא הרפתה, הוא לחש לה באוזנה
מילות אהבה. חיבוקו הבוטח, חיבוקו האוהב, תמיד הצליח להמיס
אותה.
היא נשקה לו על שפתיו והסתכלה עמוק לתוך עיניו, שוקעת בצבען
הירוק. "התגעגעתי", היא אמרה, "התגעגעתי נורא".
|
כדאי לי, הוא עוד מוסיף ומסביר, ומכאן לשם למרות שאני מנסה בכל
כוחי למקד אותו לעניין המקורי, נראה לי כי הוא עוד מעט יציע לי
נישואין.
את מטרת השיחה הוא לגמרי שכח, הוא מתעקש על שלו ומציע לי את
סחורתו.
|
אורות הלילה אליי ניבטים,
מבעד לחלון הם מרצדים.
מביטים אליי בשובבות,
מרמזים על חיים אחרים.
|
לו אתה ים רחב,
אני בתוכך אי.
לו אתה מדבר ציה,
אני נווה מדבר.
|
סביבי איים,
עדיהם לא אוכל שחות
טובעת טובעת במצולות
|
הושטנו ידיים,
אתה ואני,
ברחוב.
והרחוב הביט ושתק,
|
רוצה אהבה, לא סתם אשכבה במיטה.
כמו סתם חפץ, כמו בובה שמותחים בה קפיץ
והיא פתאום יכולה לתת מעצמה,
את כל תאוותה וכל כולה.
|
צלילי קולות, הומים,
בדומיה זועקים.
זיכרונות מועלים,
במוחות גועשים.
|
החש הוא במחשבותיי,
שסביבו מתרוצצות?.
טפלים הם הימים,
ריקים מתוכן,
|
אהבתי יותר מכל, את הזמנים שבילינו יחד,
כל פעם שלמסעדה מצאתי את עצמי, נלקחת.
|
לפעמים אני סבורה, שאני אישה סקסית למדיי.
בתוכי בפנים, בנשמה שלי,
אני מרגישה ילדה קטנה ותועה בדרכים.
|
הבה נאמר:"נתחיל מחדש"
בעוד הישן לזכותינו עומד.
|
אני חיה ונושמת,
נהנית מכל דקה.
מרגישה עקצוצי חדווה,
בקצות שערותיי.
תקופה חדשה נפתחת לפניי,
|
קח את הזמן אהובי, תנוח בבטחה.
אני על הזמן שומרת עבורך.
נותרו לך חמש דקות נוספות,
חמש דקות אחרונות של חסד שינה
לפני שדרכך תאוץ לך.
|
השקט והשלווה נמצאים בכל פינה.
מדינה שלמה בהדממה
|
קולות מטוסים, בשמי התכלת הפרוסים,
משתלבים בקולות של ציוצי ציפורים,
כמו דו שיח הם מנהלים.
|
הדם אוזל מהראש,
תחושה של עלפון,
מבשרת על קיומה.
מתערבלים, מתהפכים,
המעיים הרוחשים.
|
התנדנד ה"לילה", מצד לצד וחשב:
"מה לעשות?"
"כיצד לכבות את היום שעכשיו?"
|
הדרך לא נגמרת,
הדרך לא עוברת.
מנסה לגמוע,
בצעד גדול, למהר ולעבור.
|
עוטפת אותך כולך,
חודרת לך לנשמה.
מלטפת את כאבך,
|
לי ממתינה שם רחוקה,
נשמתך, שכמוני אבודה,
לאיחוד שיבוא,
היא מחכה.
|
הפרי בשל ואין טועם.
מיציו ניגרים,
במורדות התלולים,
מצוקים גבוהים,
|
מנגינה עצובה, שרה לה,
מתנגנת בקצב איטי.
|
ואני כאן,
גופי משמש ככלי למסע,
לנשמתי המקסימה
|
עוברת ברכות לזקפתו המתהווה,
יונקת אותו לתוך פי החם,
|
נתתי לך להיכנס,
לתוך נימיי.
מתחת לעורי
|
היא נאבקה בחוזקה.
להישאר בתוך הגופה,
היא רצתה.
|
כל מה שאני רוצה ברגעים כאלו,
של חוסר אונים וברירת מחדל,
זה רק להיעלם לתוך האין סוף.
|
רציתי לרוץ יחפה פרועה
חזרה אל נבכי העבר
|
גופי ממאן להתאים את עצמו,
לקצב המהיר שהמוח מזרים.
מבקש ממני לעצור, לנשום,
|
ידיים מושטות בכאב, לא נוגעות.
שפתיים פשוקות לנשיקה, לא נושקות.
|
בתוכי האמונה לא כבתה,
היא שולחת אור, זרם של אהבה,
את קצות אצבעותיי, היא מפעימה
|
מתבוננת מתוכו אל המעבר,
ורואה גם עצים ירוקים,
כן מלמעלה נפרשים,
במלוא הדרם,
בולטים הם בצמרתם,
|
בדרך בה הלכנו תהא דרכנו שזורת אור
|
את המאירה
לתוך אישוניי,
וכך בתגובה,
אני מרגישה,
|
בהמתנה למילת אהבה, לתשומת לב קטנה?
"מתי הלכתי לעצמי לאיבוד?"
|
אז בואו לא נשכח לקום כל בוקר עם חיוך על הפנים, שהעיניים
נפתחות והלב פועם פעימות של חיים, ואנחנו על הרגליים עומדים,
ואם בתוספת אנחנו בריאים, זהו המפתח שצריך להנחות אותנו לכל
שארית אותו היום.
כל יום ביומו.
כל שעה בשעתה.
כל דקה בזמנה ובהווייתה.
|
השארתי אותך שם רחוק מאחור.
השארתי אותך שם לסבול.
לא עזרתי לך בימים קשים,
בימים של מכות, בימים של השפלות.
השארתי אותך מאחור שם לבד
לסחוב את העול.
|
"היא ישבה עצובה בחדרה, לא יודעת מה עובר עליה, למה הכול נראה
לה כמו חור שחור, פעור ומאיים לבלוע אותה בפנים?"
|
אני מרגישה שאני צריכה לנעול חזק, ולהגן על המקומות הרכים אצלי
שרוצים להיפתח לפניו כמו פרח ריחני, שרק יריח את ריחו, שרק
יגיד שהוא רוצה לטעום את הצוף המתוק שלי, ולהחזיק אותי צמוד
אליו.
|
הייתה שם זונה, שנראתה כל כך אבודה, אף מכונית לא עצרה לידה.
עד שהיא נאלצה כמחווה של הצגת הסחורה, לחשוף את שדייה האדירים,
מתוך מחשוף שמלתה.
|
לא פשוטים הם מעגלי החיים,
שסביבנו סובבים.
אותנו מערבלים כמו בצק, בחוש וגמיש.
פולטים מתוך הלוע הגדול,
מצפים שלא ניפול.
|
אין שם יותר את התגובה החיצונית של ההיסטריה התמידית. אין שם
את החוסר אונים של לא לדעת מה לעשות.
|
כל זה התחיל לפני למעלה משנה, כשהתחיל לטפטף לי טיפה ועוד טיפה
וסיפר לי על רצונו לפרסנג אותי בפטמה.
|
|
|
אבל...אבל..אבל
דיכאו לי את
היצר
לא תימנייה
בכלל, מתרצת |
|
