|
נולדה ב-1982, בישראל.
החלה לכתוב שירים בגיל 6, כאשר מורתה בכיתה א' הטילה
עליה לכתוב שיר בכל סוף שבוע, על מנת להתאמן על כתב
ידה, הלא-קריא (הוא כך עד היום אגב).
כתיבתה של סופי משקפת מעבר לא יציב בין תקופות של
אושר לתקופות של כאב, כפי שמלוות אותה כל חייה.
לא אוהבת לכתוב שירי אהבה, מחפשת זיקי מוזה במקומות
קצת שונים מאחרים. מתעקשת על כתיבה פשטנית- המילים
צריכות למכור את עצמן.
את השאר- תגלו לבד...
אני מרגישה שאני צריכה לדבר על זה... נראה לי שהגיע הזמן.
אני כבר לא בוכה כל פעם שאני נזכרת, אולי רק אחת לכמה ימים.
אולי כבר השלמתי עם זה שהיא איננה... או אולי פשוט התרגלתי.
אבל אל האשמה... אליה אני לא יכולה להתרגל.
|
הם המשיכו כך בערך כחצי שעה, ואני רק חשבתי, על פרצופה של אמא,
כשאגיד לה שאנו יוצאים השנה לטיול שנתי בבית קברות.
נוצרה אוירה של אי-שקט רב בכיתה והמורה, שלא הצליחה להשתלט
עלינו יותר, קראה למנהל.
|
"אני בחיים לא אצא מהדירה הארורה הזאת!". חתיכות ממשיכות
להתקלף מהתקרה. מסתובבת ברחבי הדירה ומחפשת את המפתחות בבהלה
עצומה.
"שיט. הוא תמיד חייב לנעול פעמיים למעלה ופעמיים למטה... פאק,
אני לא אספיק!" ממלמלת בבכי.
|
בבניין גבוה בתל אביב
אותו קשה מאוד לפספס
שם ניתן למצוא
את אנשי העניבות
|
גשם עכשיו יורד
ושוטף את מה שהיה
אני קורא לך להתמודד
עם מה שקרה
|
דרוש/ה מישהו להתכרבל איתו בלילה
מישהו שיקשיב לסיפורים אחרי יום ארוך
|
העיניים הירוקות, שהפילו נשמות רבות
יזילו דמעה לכבודך
|
היא דואגת להעיר אותי כל בוקר
ומעלה חיוך על פניי
|
כמה הייתי רוצה שתהיי פה
לחבק אותך ולהגיד לך שאני מצטערת.
|
ריסקת לי את הלב לרסיסים
ובלב הזה יהיו עוד הרבה שקעים
אך הצלקת שלך הייתה ראשונה
|
אז אני פורשת כנפיים
ובורחת למקומי המוגן
וכשפותחת עיניים
אני עדיין כאן
|
ויום אחד היא תחזור
תלחש באוזנך... ותיקח את ידך
לתמיד
|
והוא איתך בכל נשימה
מרגישה אותו בתוכך
כמו אויר למחייה
ולא מבינה איך
|
כבר כל כך הרבה זמן ישנתי
ושכחתי איך לחלום
עם חצי אור דלוק כמובן
ועם עין אחת פקוחה
למדבקות הזוהרות על התקרה
|
בכל לילה רגיל היה נכנס
למיטה שבחדרו המשעמם
ומיד נרדם
אך הלילה הזה היה שונה
שמע רעש מבחוץ
ולפתע קם
|
ופתאום את כבר נראית לי לא כזו יפה
כך הורגת אותך בלב שלי
קצת בכל יום
|
נזכרת בכל, במבט הראשון
רוצה שוב ללכת איתו לישון
מחר יגיע, את אליו מתגעגעת
מה מצפה לך - את לא יודעת
|
לובשת שוב את חליפת העור
מכינה עצמה לצאת לעבוד
פותחת דלת ללילה השחור
שוב הולכת לשדוד
|
אומרים שאף פעם אי אפשר לחזור הבייתה.
הגשם מטפטף על המכונית שלו כל כך חזק עד כי נדמה כי עוד רגע
יבקע בה חור. הם אמרו שזה יהיה חורף קשה, אבל הוא לא ידע שיהיה
קשה לו כל כך.
|
שוב אסע לים ואצפה בשקיעה לבדי
|
|
|
בלאקרים רוצים
להיות שונים
מהחברה...
הם עושים זאת
בכך שהם
מתלבשים,
מתנהגים וחיים
כמו החברים שלהם |
|
