|
 76901280
נועה נולדה בשנת 85 אי שם במקום קטן.
היא רגישה- אולי יותר מדי,
נותנת מעצמה לאחרים- אולי יותר מדי,
אבל היא מה שהיא-
אדם שנותן את לבו לאנשים שהוא אוהב ומקווה שהם לא
יעשו בו שימוש שגוי.
השירים שלה נכתבים כשעצוב לה כחלק מתרפיה- היא פשוט
מרחמת על העולם ומוציאה את הכעסים והפחדים שלה על
הדף במקום על אנשים...
אמרו לה לפני כמה ימים שהיא צריכה עוד לעבור "כברת
דרך" עם הכתיבה שלך, שעה שלמה הסבירו לה את ההבדל
בין כותב לאחד שמוציא כעסים.
כנראה שהיא סתם אחת שמוציאה כעסים,
אבל היא לא רואה שום דבר רע בזה.
- אז אני אלך מפה...
- את אינך יכולה...
- מי אמר? היום...היום אני הורגת את המצפון.
- גברתי, עם כל הכבוד...
-חומד, הכבוד אבד מזמן... נשאר רק אתה...
|
ירדו לה חמש דמעות, דמעה לכל רגש- אחת לשנאה, לאהבה, לכאב,
בלבול וכעס.
|
ואני שמה שלט על דלתי-
"מבקשת שתצא מליבי
כי אם אראה אותך שוב-
ליבי ישבר בתוכי"
|
ברוך הבא למקום הפרטי שלי
כל דבר פה יש לו משמעות שמיוחדת לי
ובתמונות יש אנשים שאהבו רק אותי
ברוך הבא ללב שלי
עם הסודות שלי
והפחדים שלי
|
הביחד שלנו
הוא הלבד שלך.
הנשיקה שלנו
היא הסיוט הכי נורא.
הייתי תמימה-
האמנתי באהבה.
|
אני עכשיו במצב שלא הייתי רוצה שאף אדם יהיה
אני עכשיו במקום שלא ראיתי אותו בסרטים
ולא חלמתי עליו בלילות
ואמא אפילו לא הזכירה אותו
|
ותקרא לאלוהים שייבש את בריכת הדמעות
כי היא התמלאה
מדמעות חמות
מהדמעות שלי.
ותגיד לאלוהים שלא ישאל שאלות,
כי הרוח שינתה את כיוונה,
ואנשים רצו איתה.
|
אתה לא פה צידי,
לא איתי
לא שלי.
חלמתי עליך חלום בלהות
אבל למרות הכאב אני רוצה לראות.
|
הסתכלת בעיני ולא ראית אותי
נגעת בידי אך לא בלבי
שכבת עם גופי
אך לעולם לא שכבת איתי.
|
לפעמים אני שונאת אותך,
אני הוצאתי לך את הנשמה
כדי לאגור אותה אצלי.
|
אני מסתכל עליך מהחלון ורואה רק את דמותך הולכת
ואני יודע שלא תחזרי.
את מסתכלת לאחור ורואה אותי עומד משותק
ורק שפתי ממלמלות מילות אהבה נישכחות.
|
חיכיתי לך-
השארתי את הדמעות כלואות בתוך עיני.
חיכיתי לרגע שאוכל לשחרר אותן...
לך-
ואתה תיגע בי בעדינות המטריפה שלך...
וכל נגיעה שלך תזכיר לי שיש מי שאוהב...
הנגיעות-
שיזכירו לי שמותר לי לבכות...
שמותר לי לכאוב
ומותר לי להרגיש.
|
מוות-
כנראה לא רק לגיבורים
ונצחיות-
כנראה רק בספרים.
אהבה-
אינה לעד,
והכאב-
לא נשאר בצד.
|
צלילים ארוכים בתוך תיבה ריקה
צלילים נמוכים שמראים על הכאב
על הצעקה שיוצאת מהלב
|
את מחפשת את עצמך בחוץ
ובין דמעה לדמעה אני מזכירה לך
כי ישנה עדיין אהבה...
אך את-
לא מאמינה וממשיכה לחפש את רסיסי האהבה.
|
האהבה שלך התחלקה
ותקרא לי אובססיבית
אבל רציתי את כולך.
|
וזה סוף סוף לא קשור לאהבה
ולא לכאב שגרמו אחרים.
וזה לא עוד קטע מצוץ שמספר כמה אהבתי אותך
כי אני בכלל לא יודעת מי אתה.
והלב שלי אינו שבור אלא מחוץ, ורק שתדעו שזה הרבה יותר כואב.
|
שים שרשראות על גופי
כדי שלא אוכל לזוז.
שים מחסום על עיני
כדי שלא אוכל לבכות,
ושים מחסום על ליבי
כדי שלא אוכל לחוש
ולא אוכל לכאוב.
|
"אחרי!" צעקת,
מתת עם העקרונות המטופשים שלך,
עם הגאווה שלך,
בשביל המדינה שלך.
אני יודע שאני צריך לסגוד לך, אבל אני כועס עליך כי עזבת אותי
פה לבד.
אז בפעם האחרונה, אני מצדיע לך, מעריץ אותך, אוהב אותך, שונא
אותך.
|
אמא, הוא נגע בי ואמר זה מותר,
אמא הוא שכב איתי-
הוא צעק כשהוא גמר.
אמא-
למה זה אסור?
ולמה הוא אמר שמותר?
לא יכולת להסביר לי קודם?
|
בוא נפתח ת'קלפים, טוב? אין בעיה... אני מוציאה את הקלפים
הגבוהים כי הקלפים הנמוכים פחות מעניינים אותי. אתם כועסים? גם
אני. על מה? לא, אל תסגרו לי עכשיו, אמרנו שפותחים ת'קלפים,
לא?
|
...ואתה -
שכל כך פחדת מהאמת, מהגשרים הגבוהים, מהתהומות העמוקים שאף
פעם לא הצלחנו לראות את סופם, שתמיד החזקת את ידי, כדי שאת
הפסיעה האחרונה נעשה יחד.
|
"fuck off"
ככה נגמרה השיחה. ושוב, האמת בציפוי ציני.
"מה זה אמור להיות עכשיו?"
"לא יודעת"
באמת אני לא יודעת, אבל זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך.
|
- איפה את גרה?
- שם, אחרי הנפש.
- ואיך מגיעים?
- חוצים את הלב, ופונים שמאלה, שם פוגשים שוער. תגידו ששלחתי
אתכם ויש לכם אישור כניסה.
|
תגיד, מה אתה חושב עכשיו? שניה אחרונה של אור, תחייך אלי בפעם
האחרונה ילדון... ותגיד, מה יקרה מחר? אתה עוד תאהב אותי
למעלה? או שמנתקים ממכם את הרגשות? אני יודעת שאני אמשיך לאהוב
אותך, עד היום האחרון, והשניה האחרונה של האור שלי.
|
ושוב, מאמינה באהבה,
ושוב מאמינה שהנה עכשיו הכל יהיה כל כך מושלם,
בלי טעויות כי למדתי מהן, למדתי...
אבל מה למדתי?
לא למדתי כלום, לא כי לא רציתי, לא כי לא נפגעתי, אלא כי אני
תמימה...
אתם יודעים, אחת שמאמינה באהבה..
כן, כנראה שעדיין יש כאלה אי שם בעולם
|
ושוב אני כותבת לך, ת'אמת אני אפילו לא בטוחה למה, אבל אני
עדיין כותבת.
אני יודעת שאתה לא תקרא את המכתב הזה כי בטח לא יהיה לי את
האומץ לשלוח אותו, אבל...
אני עדיין כותבת אותו-כנראה שיש סיבה.
|
כולה ביקשתי ממך טיפת התחשבות, גם זה היה כל כך קשה? אני בחיים
לא אבין אותך, בחיים! כל חייך אתה יושב ובוהה, על מה בדיוק?
ומתי כבר תמות? ותגיד, אתה מפחד ממשהו? כי אני כן! ממך! אתה
מרגיז אותי! הנוכחות שלך כל כך תקועה!
|
אתם עוד מעט תיעלמו לי מפה
ואני לא אספיק להגיד לכם את כל מה שרציתי להגיד.
|
בנים- עם שמאד, אבל מ-א-ד קשה להבנה. מי לא יודעת את זה? הם
צריכים לבוא עם ספר הדרכה שמכיל הוראות לשימוש כדיי שנדע איך
להגיב, להבין, להחכים או בכלל- לקלוט מה הם רוצים מהחיים
שלנו.
ולכן- הרי בזאת מוגש לכם "המדריך להבנת הגבר המצוי"
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
השמועות אומרות
שגדי סוקניק
צילם את הכל
והוא בונה על
הקרן החדשה
שתממן את זה.
שאול מהמוסד
מזיין את קארין
איי ואומר די! |
|
