|
נולדה בשלהי החורף של 1985. נוטה להחליט בצורה שקולה
ומחושבת, כאילו אוחזת בידיה פינצטה תמידית.
אמיתית, לא מזויפת.
מאמינה בכנות. בתקשורת בין בני אדם, באשר הם.
אתם מוזמנים.
פרסמתי מודעות בכמה עיתונים גדולים.
"דרוש/ה אחראי/ת מקורות השראה, לעבודה בשעות בלתי שגרתיות.
רצוי נסיון".
קיבלתי המון טלפונים, שרובם היו מוזרים למדי, או מאנשים שלא
הבינו את תוכן המודעה. ניסיתי להסביר להם בעדינות למה
התכוונתי, אך ללא הועיל
|
נכנסתי למכונית, סגרתי את הדלת, ולא עשיתי כלום.
פשוט כלום.
ישבתי שם, לא פתחתי חלונות, או הדלקתי מזגן, ואפילו את הרדיו
השארתי כבוי, בניגוד להרגלי הקבוע.
|
את יניב הכרתי בבית הספר התיכון, ביום הראשון של כיתה י"א.
יניב ומשפחתו עברו דירה, אל היישוב הקטן שלנו, מהעיר הגדולה.
הוא לא נראה לי טיפוס ביישן במיוחד, ולמרות זאת ניגשתי אליו,
והצגתי את עצמי. הוא חייך אלי, אותו חיוך שאח"כ הפיל ברשתו
בנות רבות, ואמר לי בקלי
|
הייתי אז נער צעיר, בן 15 בקושי, וכבר אז ראיתי שאני שונה
מהשאר.
|
היא נסתה לקום מהרצפה, אך נפלה מיד חזרה.
אחרי מאמצים קשים, היא קמה, גררה עצמה אל חדרה, ונרדמה.
|
נתקלתי בו, יושב על הרצפה, אבל וחפוי ראש, ובידו כוס פלסטיק
לבנה.
|
היום ההוא התחיל רגיל,
עוד בוקר קר, או חם, או סתם מגעיל.
|
סיוט.
אני חיה בתוך סיוט.
והסיוט שלי, הוא לא הסיוט הטיפוסי - עתיר מפלצות ושדונים,
המאיימים על קיומי.
הסיוט שלי, מורכב מהחיים שלי.
|
כולם מסתגרים בבועה, ולא חושבים על אלו, שנותרו מחוצה לה.
כי לאף אחד לא אכפת.
|
אותן ידיים, שכל כך אהבתי. האצבעות האלו, שתמיד ליטפו אותי
ברכות, בעדינות, והיו מעבירות בי צמרמורת נעימה, שהזכירה לי
שאתה כאן, לידי, ולא מתכוון לעזוב. כל חיבוק שלך, היה עולם
ומלואו.
|
כמו פאזל.
אני מרכיבה את עצמי, חתיכה אחרי חתיכה.
|
גם לדמעות נמאס לזלוג כל העת...
|
מכירים את הימים האלה, שבהם אתם לא יכולים לעשות כלום, חוץ
מלחשוב?! פשוט לחשוב, על הכל. המחשבות פשוט קופצות להן למוח,
ומסתדרות להן בסדר כלשהו, לא תמיד הגיוני.
|
צבא - גוף ממסדי גדול, שמספח לשורותיו את כלל נערי ונערות
ארצנו, איש איש לתפקידו הוא.
|
אני רוצה להרגיש, את ההרגשה המדהימה הזו...
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
"Light a
candle"
נרות משה הולכים
גלובלית |
|
