|
יוסף טל נולד ביום בו השתחרר מהצבא.
מאז הוא חי באמת, נהנה באמת, יוצר באמת, ומשתדל
לשמור על עצמו במצב זה (בעיקר חי).
היצירות הן (כמובן) תולדה של התבוננות פנימה - בבואה
של רגעים מיוחדים, שנספגו עם הדיו על נייר של מחברת
ישנה.
באתי להיפרד ממך היום, כמו כל כך הרבה אחרים.
מעטים מהם, כך נדמה לי, הכירו אותך כה מעט, כמוני.
|
אני רואה את זה על הפנים שלך, כשאני מוריד אותך בבית,
זורק אותך אל עבר המיטה הריקה,
|
כן, אני חוזר. לא למדתי להפסיד. מעולם לא נתתי
לגורל להפריע. עובדות לא בילבלו
את תחושת השליחות המוכרת.
|
ימי התהלכותי על פני האדמה,
הריהם כארוחה הנאכלת, מנה אחר מנה.
בואי לעולם, בבריאה המקרית,
של יום אביבי בגלות,
|
ושוב אוחזת בי צמרמורת,
כשאני נותן לאכזבה לחנוק אותי.
|
כן, אני צריך
כפר קטן, על קצה מצוק.
התהום כמעט שואבת,
מרוחק ותלוש
ותלוי,
על בלימה של משק כנפיה של ציפור.
|
אני רואה אותך ממלאת את זמנך בפעילות חדשה. עם מה את מתמודדת?
קשה לך,
אני מרגיש את זה.
|
ואני רוצה לצאת מבית החולים המסחרר הזה,
הלא משחרר הזה,
|
פעם בנינו יחד כד חרס, משברים ורסיסים.
|
כן, היית צריכה להיות לידי,
כאן, לצידי, ממלאת את הרווח הגדול מדי
ביני לבין המנורה העומדת.
קניתי לי קקטוס.
הוא דומה לי, רק ירוק
יותר.
|
סיפור? לא, אני לא רוצה סיפור לפני השינה. אני רוצה לדבר. אני
רוצה לספר, על אנשים גדולים וילדים קטנים.
|
ואת נאבקת, ואת סבלת, ואני המשכתי לנגב בעקשנות את הכיור.
|
|
|
איזהו התלמיד?
המחרבן על
מורו... |
|
