|
ללכלך בצבעים עזים,
חיים שנוטפים
בין אוסף מילים.
"תקועה? מה עוצר אותך?" הוא מנסה לברר בפעם המי-יודע-כמה. אני
משפילה את המבט ונודדת לעולמי, בניתי אותו על חוף מושלג ורחוק.
"זה שוב הוא", קולו העבה קוטע את הזייתי, ספק שואל ספק קובע.
גיל שלי. אני מסיטה את המבט ומתכנסת אל תוך עצמי. זה יכול
להיות רק הוא.
|
מה תגיד לי אז?
יהיה נורא קשה
לומר שאני
|
ארעית וחולפת,
עודני מתבוננת בך -
האם גם אתה
מחפש משמעות?
|
בין דפיקות לב
ובין שורות,
מאחורי מילים
ופרות קדושות,
בצללים
של סמטאות חשוכות.
|
את מעורסלת בתוך כדורי חרסינה
כחולים-סגולים
|
מסתתרות מעצמנו,
את עומדת יציבה בגופך
אני איתנה בנפשי.
|
המילים שלי
מתערבבות באוויר
|
מדשאות אדירות מימדים נפרשו לפנינו
כמרבד מגולגל שנפתח בתנופה,
עץ אלון עתיק הטיל צילו הכבד פתאום.
|
אינני שלו, אך לו כל תשוקתי
מושל בלי משים בכליי
|
בתוכי
תמצא רק את עצמך
מחפש משמעות
|
הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות איתי
זה להשאיר לי קצה חוט
לפלוט חצי משפט
לא להסביר
|
בין שאתה פורם לבין שאתה רוכס, בידך הכוח
דולה משגרה מתמשכת של עליצות נעורים
רגעים של כאב שאורכם עד אין קץ
מרפרף במבטך הנוגה עליהם
|
ומאז אותו ליל ירח הממאיר את הנוף
כל שנותר לו - אכזבה במסווה של פצעים
והדם לא נקרש, לא נזל, כלל לא הופיע
כמו בסרטים מצוירים
|
לפעמים,
המילים שאני שולחת אליך
|
נחשולי ענק מים אהבתו
פלטוהו לסלעים.
|
קסם נוכחותה
שבה את לבבות
כל הנוכחים
|
משקפי השמש שעל פנייך
מכהים את העולם בעינייך,
|
עפעפייך הורמו חושפים עיניים בוהקות.
הדר, עץ האגוזים העתיק
נישא עירום,
דמדומי חורף.
|
הלוואי והיה בכוחי
להשמיט כך התרחשויות מעברי,
אנשים שיימחו מחיי וזיכרוני.
|
אל הארכיון האישי (20 יצירות מאורכבות)
|
|
האתר שלנו גדול
וכתום
האתר שלנו
מתעדכן כל יום
בבוקר עוד שיר
ובערב סיפור
ואין לי משהו
שיתחרז בסוף |
|
