|
אסוציאציות הן המנחות את האדם.
סירות המפרש
שטות לאורך רצועת
חוף פלמחים
|
תמשיך לקרוא
או לא
הכל קורה
|
אדווה נשפכת לחול
בחדווה עדינה
לא בכדי
לבייץ
אלא לסחוף
|
משמר הכבוד
עבר לדום
ירייה אחר ירייה
|
מודפרס,
תופסת משחקת עימי,
מרגלת בעזרת הלב ומתלכלכת
|
עקב שימוש, אולי בגלל בתי שימוש
נדבקתי.
לH נוסף I.V
|
על פי הצורה בה את מעשנת
יכול אני לפענח מצבי רוח חולפים
|
עדשות המגע
מקשות עלי לגעת,
יותר מאשר מקלות על ראייתי,
כמו ש.ד - בלתי נראה
|
דקה אחרי סוף השלכת -
ממש כמו ימי הביניים של העת החדשה,
מישהו קרוע לעגבניות
|
הראשון שעושה רעש, ממציא
עצמו חדש
מייפה או גורע מן ואת הפלנטה
רק ההיסטוריה שנכתבה בדם והעתיד שיבוא יעידו.
ישו, היטלר, ניטשה, פרויד, צ'ה, פלה, בטהובן, וויילד, שיקספיר,
פיקאסו.
|
תמיד רציתי לעמוד
כשזרועותיי פרושות
כמוטות כנפי נשרים
|
יושב באיזה פאב עלוב במרכז העיר,
מריח "סקס מתוק"
שותה אותו
|
אך הרוח
גורמת עור ברווז ותנודות בלתי רצויות, אלו זזים
ואילו אלה נופלים, בזה אחר זה
|
כולם עומדים זקופים
נועצים בי מבטים
|
טבח רעב לאושר
מלצרית מגישה יגונה על מגש פלסטיק
סועד אוכל ליבו
|
השעורה גורמת לשומן שלי לתפוח
כמו בצק במליון מעלות צלסיוס שמחכה
|
דף לבן מלא
בקשקושים שחורים - מילים
|
צירופי הגיגים
לא שווים,
לך גם לא יהיו ברורים.
|
אקמול לא מרפא את הנפש
המיגרנות בקושי מחלימות,
|
בנהר המיזורי הקטן
זורם סבל רב
|
שעת התה הגיעה,
יושב עם עליזה על סיגריה, מתחבטים,
הרי האדמה מלאה בורות שלא נחפרו,
|
הכינו
את הפופקורן,
כבו את הפלאפון,
|
ישן בקולנוע הישן
על ערימה של מזרקים,
|
מקנן עלייך ועל מר גורלך,
כמו כינה על ראשך
מגרד לך
|
אספרסו קצר
כל פה שרק רוצה לוגם
|
בפנים מלאה
החיצון שלדי, חסר צבע.
|
בשניה שיצאת מהדלת
התחלתי לכתוב
|
ביקרתי שם
לפני שנים מספר
החמימות המתמשכת
ואיתה הגעגוע...
|
רוח -
הרוקנרול לא שהתה
לצידי כבר זמן
רב
|
הכתיבה מביאה אותי לחוסר ידיעה
לעולמות שלמים של ריקנות תמידית
|
כל שבת
בצהריים
קם עם אותה הרגשה,
ריקנות,
חוסר מסגרת
מפורק טוטאלית
מהלילה שעבר
|
הסיר כהרגלו ישאר ללא מכסה.
|
אותה מחשבה מושכת אותי בחוטי מריונטה
|
לאן נעלמו כל איברי הפנימיים?
|
תן לי חבל,
אה, הבנתי כבד עליך חבל
אז לפחות קצה של חוט
תפור לי את הפינה של הכדור
ואל תגיד לי שאין אחת כזו
|
לפתע הרכב נתקע במעקה הבטיחות
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
תגידו, דייג
אוהב דגים, ונגר
אוהב עצים..
אז למה ההורים
שלי לא אוהבים
אותי?
אבא של מרקו
בגילוי לב, פרק
20, לפני
ההתחלה, תריצו
אחורה ותשמעו את
הסלוגן הזה
ברקע.
השורה האחרונה
תמיד הורסת לי,
אני צריך לדעת
מתי להפסיק |
|
