|
נולדה בפברואר 88',
גדלה בת"א ושם חייה את חייה בשלווה עד היום.
כותבת כשהיא לא מתעצלת מדי.
מממ... מישהי ללא ספק.
מי? סתם איזה אחת.
לא גבוהה לא נמוכה, לא שמנה לא רזה, לא טיפשה ולא
חכמה, לא מוכשרת ולא חסרת כישרון לחלוטין.
אחת.
זה סיפור די עצוב, על אדם עם חזון וצידנית- שיצא לחוף הים
למכור אושר.
|
הקומה הרביעית שבבנין מספר 5 ברחוב אופוריה היתה ריקה במשך
שנים ארוכות, עד שבאסיפה כללית של הרחוב, החליטה חוכמה
הבלונדינית שגרה בבנין מספר 2 ברחוב אופוריה, שמצב כזה לא
ייתכן.
|
בוקר. שמש. אף פעם לא אהבתי שמש. יצאתי מהבית בדרכי לבריכה,
ומעדתי במדרגות. ישר חשבתי על זה שאני יכולה למות, על מה
שיקרה, ועל החיים שלי כפי שחייתי אותם עד עכשיו. הם די עלובים
למען האמת. עברתי פחות או יותר על כל העקרונות שלי, שזה די
עצוב, כי אחד מהעקרונות ש
|
הסנדלריה שבקצה הבור היא המוצא האחרון לתיקון רגשות שלא ניתן
להחליף, כי עם השנים ועם התפתחות הטכנולוגיה הכל כבר בר-החלפה.
כדי להגיע לסנדלריה שבקצה הבור צריך לקפוץ, לקפוץ וליפול.
|
"מתפטר?! אתה?!"
"התייאשתי. לא משנה מה עושים, מה נותנים, הם הורסים את זה. הם,
עם הפצצות, עם חוסר הסבלנות. הם- אותם אלה שמקיימים את המצוות
אבל לא משרתים בצבא. אותם אלו שכן משרתים בצבא ולא מקיימים
מצוות. אותם אלה שהופכים את הצבא לצורך. אותם אלו שאינם מכבדי
|
חיכיתי שעה, ונהייתי צמא. צמא מאוד. צמא כזה שעושה לך שורף
בגרון. הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר, הוצאתי פחית של משקה ששמו
לא משנה כרגע, ושתיתי. ואז ראיתי את יחזקאל. הוא היה בתוך
הטוסטר. הצב הזה תמיד מוצא לו מקומות משונים... מעניין על מה
הוא חושב.
|
שלום. קוראים לי סוזי, ואני פרפקציוניסטית.
לא פרפקציוניסטית במובן הרגיל של המילה, הרצון למושלמות ממש
הפך אצלי למחלת נפש. כדי שתבינו טוב, אני צריכה לחזור אחורה,
אחורה לגן. כבר אז הייתי פרפקציוניסטית- בארגז חול, עם הצבעים,
עם הלגו, עם הפלסטלינה, זה לא ממש
|
יום ועוד יום ועוד יום עובר
ואיתם הזמן והשנים
ויש עוד כל כך הרבה דברים לספר
אנשים לא מבינים
|
כולנו לא צלולים, אנחנו פשוט עוטפים את עצמנו במעטה שפיות.
הגורל הוא גלגל,
מתהפך ומסתובב
|
|
|
Everything ends
badly, that's
why it ends.
טום קרוז. |
|
