|
כבר יותר בוגרת,
לא מעדכנת הרבה,
כל כך הרבה קורה....
לפחות בוגרת...
הרמתי את השפופרת וחייגתי.
"גל, היי, אני יוצאת לרוץ, אתה בא?"
"מה? למה?השעה 5 בצהריים, שיא החום!"
"אוי נו באמת! אז תזיע קצת מה יש?"
"בעעע...טוב, אז ב-5 ו-5 דקות ו-43 שניות תהיי בחוץ, טוב?
"יש! ביי".
|
"אני אוהב אותך", הוא אמר.
"די, תפסיק, אני מבקשת ממך לא להגיד את זה עוד פעם", והסתובבתי
ללכת.
"אבל זיו, אני אוהב אותך...".
"די, אוקיי?!".
|
ראיתי אותה שם, ניצבת באמצע האגם.
כאילו נועדה להיות שם כל חייה... או מותה.
קוראים לה אשת אגם המציאות.
|
"תחזיר ת'פופקורן".
"לא, הוא שלי עכשיו, אכלת מספיק".
"נו.. תחזיר!! פליייייייייז....".
"לא".
"נו..".
בום
"יופי, בגללך נפלתי עכשיו".
|
הוא כרך את עצמו עליה ונרדם והיא, היא הסתכלה עליו מאוהבת,
ונרדמה. חלמה על הלילה שעבר וחיוך עלה על שפתיה.
מאוהבת.
|
התעוררת באמצע הלילה כי היה לך קר ורצית לסגור את החלון, ואז
היא תפסה את מבטך-
כל כך יפה היא הייתה, שערה השחור גלש מתחת לכפיה, והיא הסתובבה
סביב עצמה.
|
חשבתם פעם שאולי אני פה הנורמאלית, אני ועוד אחרים כמוני,
שאנחנו פה הנורמאליים שלא צריכים טיפול פסיכיאטרי?
שלא צריכים לקחת תרופות, אלה שמפחדים מסכינים, אלה שכבר יודעים
מה הם החיים?
|
אני רואה שהוא כבר חם מספיק ומכניסה את איברו לפי ומוצצת.
יוצרת ואקום אדיר וכך בתוך הואקום הלשון משחקת פרה עיורת עם
הכיפה. מגניבה אליו מבטים. רואה אותו נהנה. משיכה למצוץ.
בהתחלה חלש ואיטי ולאט לאט מגבירה את הקצב, את החוזק.
|
אמרתי לו... אמרתי לו לא לעשות את זה.
אבל לא היה אכפת לו, הוא המשיך להחזיק את קנה האקדח קרוב
לפני.
צעקתי לו לעזוב את האקדח, צעקתי שאני מצטערת, שאני מתחננת שרק
יעזוב אותי ואני אעשה הכל.
|
פגשת פעם מלאך?
כי אני כן,
פגשתי אותו לפני שנתיים, הוא הגיע לחלומי ולחש לי משהו, לא
בדיוק הבנתי מה.
|
"טוב, סיימתי, אני זזתי... ביי".
בתנועה חדה אתה תופס לי את היד.
"בבקשה..." אני אומרת ומורה לך לעזוב לי את היד.
"למה עשית את זה? את הרי שונאת אותי כל כך! למה עשית את זה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה, אני צריכה ללכת... ביי".
אתה נכנע ומלווה אותי לדלת.
|
היא נמצאת בתוך ספר תנ"ך עתיק בן כ- 200 שנה.
למה שמתי אותה שם? אין לי תשובה...
אבל הספר העתיק הזה שכבר מתפורר ומעלה עובש, שומר לי על התמונה
הזאת הכי הרבה!
|
הם רק יודעים שהם נכנסו לעולם חדש. עולם של אהבה. עולם שממנו
אין דרך חזרה. מפה רק הכאב. מפה זה רק השקט שלפני הסערה. מפה
הם לא יוכלו לצאת.
|
4 עיניים בצבעי העולם.
4 עיניים כל כך טובות.
4 עיניים כל כך אוהבות.
|
הוא רוצה לשנות כבר את צורתו
רק בשביל להיות שם
להיות שם איתה...
|
כשכבר נפל הכל
קרס- פשוט קרס
ולך אין לאן ללכת
אתה רוצה למות
|
והיא... עדיין שותקת
והיא... עדיין אוהבת אותו
והיא... עכשיו מאמינה.
|
בסוף זה יגמר
כל דבר מושלם בסוף נגמר...
מה שיש בינינו זה מושלם
אז למה זה קרה...
|
היא פרשה כנפיים ועפה,
ילדה קטנה ואבודה.
היא עפה לשמיים,
בתקווה שיאמצו אותה.
|
היא כתבה על אהבה שלא תגמר.
על ילד שהחליט להופיע ולשאול לשמה.
ילד שנגלה לעינייה כאשר לא חייתה.
|
אני לא רוצה להפסיק את הרגע הזה,
הרגע הזה שאני איתך, אני רואה אותך,
אני כמעט נוגעת בך,
מנסה אבל לא מצליחה...
|
תגלה לי למה יפה השקיעה.
תגלה לי מה היופי בחיבוק, בנשיקה.
תגלה לי מה היופי במכתבים.
|
אני בשקט...
הוא מעלי, גונח ונהנה, מחזיק אותי חזק, מחזיק ונהנה...
אני בשקט...
הוא מעלי, נח, על כולי נמצאת העבודה שלו...
אני בשקט...
|
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלא דיברנו.
ואני זוכרת את הפעם הראשונה שהסתכלנו אחד על השני ואף אחד
מאיתנו לא העז לדבר.
|
הגעתי לכיכר, אני עוברת אותה ואיתי עוד 3 מכוניות. הן ממשיכות
הלאה ונעלמות.
ואני.. אני ממשיכה הלאה, עוברת דרך שיחים וממשיכה לצעוד, מעלי
עוברים עטלפים שתמיד בתקופה הזאת של השנה מופיעים.
הכל שקט והכל חשוך, כולם בבתיהם, בתים שמחים ומלאי אור.
|
את שומעת רעש של מפתח והדלת נפתחת והוא עומד בכניסה.
את לא אומרת כלום, רק אומרת בוקר טוב, נותנת נשיקה, ומגישה לו
את כוס הקפה, כל הכבוד על השתיקה, על ה"ספייס".
|
למה תמיד כשמישהו מת מרכינים ראש?
למה תמיד כשלמישהו קרוב קשה עוזרים?
ולמה תמיד כשפיקחים זוכרים הכל?
|
הדם שנזל מידיה הגיע עד אלי.
נתתי לו לכסות אותי, לעלות במעלה מכנסי.
רציתי סוף סוף להיות חלק ממנה ועכשיו היא כיסתה אותי, חיבקה
אותי, בדרכה שלה.
|
מופקרת - כך קרא לה.
רק לפני שנתיים סוף סוף הבנתי מה פירוש המילה, ובאותו רגע
רציתי להרוג אותו. כך? כך הוא מעיז לקרוא לה?!
שנאתי אותו! כל כך שנאתי אותו!
|
פעם נהגתי לחשוב שכשהשמיים יפלו לא נחייה עוד.
אך היום אני לא חושבת כך.
היום אני יודעת שהשמיים לא קיימים עוד.
|
אחת מתוך 200 בנות חותכת את עצמה.
אני מכירה אחת מהשכבה שלי.
אני מכירה עוד כמה מכמה מקומות בארץ.
אחת מתוך 200 בנות חותכת את עצמה ברגע זה ממש.
|
אם התעלמתי מכם - אני מצטערת.
אם לא הקשבתי לכם כשהייתם צריכים אותי - אני מצטערת.
אבל אני לא מצטערת על השתיקה.
|
אני יושבת פה למעלה- מעלכם.
לא אני לא אלוהים, אני רק אחת שיודעת יותר מכם.
אח אח אח מדהים, כל כך מדהים הגזע האנושי.
מנסים לעזור אחד לשני אבל בעצם לא יודעים כלום
|
היא הסתכלה על הדמות שעמדה מולה.
דמות שלא הכירה.
פניה היו חיוורות כל כך, כך שראו את עצמות פניה, ועינייה נראו
כל שקועות ושחורות.
היא לבשה את אותם הבגדים שלבשה הדמות, הדמות במראה.
|
הם נמצאים בכל מקום.
צועקים, רבים, צוחקים, בוכים.
הם מפחידים אותי.
|
מכירה את ההרגשה הזאת שאת קמה בבוקר ומרגישה בטוחה?
שאת לוקחת את הזמן שלך לאט. מתארגנת, מצחצחת שיניים, שמה
בושם.
נותנת נשיקה לאבא וחיוך רחב כאשר הוא בא לברך אותך לבוקר טוב,
ואז בשנייה שאת יוצאת מהשער את מתעוררת למציאות?
|
וכך הם המשיכו להתעלל בה. כל אחד בתורו, בלי רחמים נותן לה
אגרוף או בעיטה ישר לצלעות או לראש, משאיר אותה עם סימן כחול
או דימום.
|
במסדרון ארוך גבר נאבד.
מסביבו רק דלתות והוא לא יודע איזו מהן יפתח.
הוא ממשיך ללכת עוד כמה צעדים ורואה דלת קסומה, דלת שקרני אור
יוצאות ממנה.
הוא מנסה לפתוח אותה ולא מצליח.
|
אמר שהוא אוהב אותי.
הוא לא אהב.
הוא רק ניצל.
|
הם חלק ממני... מחיי, מהגוף שלי, מהנשמה.
רגועים ושקטים כאלה... לא צועקים על אף אחד, לא כועסים, לא
מתלוננים.
|
היא הסתכלה על עיניי וכבר ידעתי שזה הסוף.
בעינייה היא מבט של ריקנות, כאילו אמרו עינייה כל מה שכבר רצו
להגיד.
|
היא מצא אותה כך, באמצע הרחוב, באמצע הכביש, שוכבת ובוכה.
ובלי להגיד מילה נשכב לידה עם הפנים לכיוונה ונשק לה בלחי,
ולחש "אני אוהב אותך".
|
אני לא רוצה לספר לכם על הדברים ששמו קץ לחייה.
אני רוצה לספר על הדברים שהיו צריכים להחזיק אותה בחיים, אני
רוצה לספר על כל הדברים הטובים שנתנה לי.
אני רוצה לספר על לב ורוד שנדם.
|
אז בעצם מה אני מנסה להגיד פה?
שאני דואגת.
אני דואגת לך.
|
אז אולי תחתכי קצת... מה יש? זה יוריד לך קצת את הלחץ...
תרגישי קצת יותר טוב עם עצמך... לא?
יופי... יופי... תרגישי את זה... תתמכרי לזה... טוב לך...
נכון?
כן, אני יודעת.
|
טיפת דם זלגה למים ונשטפה עם הזרם. ואחריה עוד טיפות שצבעו את
הים באדום.
התחלתי לבכות, ולא בגלל הכאב, אלא בגלל שידעתי. ידעתי.
|
"אוי אלוהים! אני מתעלפת," אמרה והצביעה לכיוון מפשעתה של
האישה העירומה שעמדה מולה. "את חולה. חכי פה. אני הולכת להביא
לך משהו. חכי רגע."
בעוד מדאם בוברי נעלמה מאחורי הדלת נשארה עומדת קרוליין
באמבטיה, עירומה, מנסה להבין מה קרה פה בשניה שעברה.
|
יש ממלכה שלמה שם למעלה.
עדיין לא גיליתי של מה.. אבל אני יודעת שזה של כוח מאוד חזק
שאחראי לנו..
|
למה הוא תמיד רוצה לשחק משחקים.
משחקים של גן, רוצה לא רוצה.
שיגיד כבר. שלא יעשה צעד ופתאום יחזור בו.
מה בדיוק הפחיד אותו בה היא לא ידעה.
|
אמר לה שהיא משוגעת, איך עשתה דברים, איך חתכה.
הוא צעק לכולם - "הסתכלו" תראו את ידייה, תראו את בטנה.
הנה הם ההוכחות.
|
כשהיא תיפול שם אף אחד לא יבוא ויעזור לה לקום.
כולם רק יתהלכו לידה, יעלמו, התעלמו.
הם אפילו לא יראו אותה. לא ישמעו את זעקתה.
היא הייתה נראית ובלתי נראית.
|
הכל כואב ולא נותן מנוחה.
מרגישה כמו קיר שדופקים בו מסמרים, בשביל לתלות עליהם דברים.
דברים שיסתירו אותי האמיתית.
|
הוא רעד ולא הצלחתי להבין למה.
כזאת אני, אני כל כך תמימה, אף פעם לא רואה מה שבאמת קורה.
|
ומאז אני רצה, רצה אל הלא נודע.
ובראשי רק הקול של האקדח, של הכדור. הכדור שפגע במישהו, וצרחה
איומה שפרצה את השתיקה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
"אם אהבתם את
היצירה שלי-
אז אני חייב
להרוג אתכם"
אמינם כוס אם
אם
|
|
