|
 170184059 Winston'sWife
ביום שכזה, עם שמש כל כך חזקה וחום איום באוויר, רק ביום כזה
זה היה יכול לקרות. רק יום שכזה היה עלול לקבל את התואר 'יום
של משבר', 'יום של אסון'. יום שישי הארור.
|
מאז הימים הראשונים שלי - אלו שאני זוכרת את עצמי בהם, לא
לפני...
כשעוד רק באמת פתחתי את העיניים
כאשר התחלתי להבין איך העולם עובד, פחות או יותר.
בשנים האלו,
הכרתי מישהי.
או יותר נכון, מישהי הכירה אותי.
אני ומישהי הכרנו, היינו חברות טובות.
|
הושטתי את היד לעבר הדפדפת והעט שהיו מונחים בפינה של המיטה.
התחלתי לכתוב.
בין משפט למשפט עשיתי הפסקה והרכנתי ראש, עוצמת עיניים, בתקווה
שיירגעו. שיפסיקו לשרוף.
קמתי מהמיטה. התייאשתי מהכתיבה...
|
לאבד מלאך
ולקבל סיוט בחזרה
לפסוע שם בחושך
לבד על הגבעה
|
אני מנסה לנשום... היום הזה התחיל לפני 6 שעות וכבר הוא מלא
בדאגות... ואני שוכבת במיטה עוד ערה מהשעה 12 של היום הקודם...
|
מכל המילים המעטות שהחלפנו בינינו אני זוכרת דבר אחד. הוא אמר
לי שיש לי כישרון יחיד. יחיד ומיוחד. שקיבלתי אותו ברגע
שנולדתי ושלא אאבד אותו אף פעם. יותר מזה הוא לא פירט...
|
את זוכרת את היום בו הכרנו? ביום הראשון של כיתה ז', ואחרי בית
הספר רכבנו עם האופנים וקנית לי ולך פחית קולה? וכל כך
התביישתי ממך כי הייתי חדשה במקום והסתכלתי לך כל הזמן על
השיער, ניסיתי להבין איך מישהי יכולה להיוולד עם שיער כ"כ חלק
|
העבודה הזאת לכתוב סיפור היא תירוץ.
תירוץ לעצמי, סיבה מספיק מוצדקת בשבילי.
לכתוב ולשחרר את עצמי על הנייר ושתהיה לי סיבה להמשיך ולכתוב-
הסיבה שזוהי החובה שלי. לקבל ציון טוב...
|
אני לא רוצה לשמוע את זה,
למה בכלל אמרת לי,
אני מנסה להדחיק,
אני יודעת ששם יש טרור,
אני חיה כאן כבר מספיק זמן
|
|
|
מי אמר אני ולא
קיבל?
- ז'וז'ו
מהמאפיה |
|
