|
Anabelle-Lee
my PAIN is my ART
הוא מעליי, היא בדמיוני
הוא תשוקותיי - היא אהבתי
|
"הכאב יעבור ברגע שתחתכי", הוא אומר
ואותי זה רק שובר,
כי הוא לא יודע מה אני מרגישה
כי הוא לא יודע שאני כבר שבורה.
|
בוהה לכיוון לא ידוע
ותוהה,
ורוצה שוב להרגיש את הכאב, אך לא יודעת מדוע.
|
שניה אחת בחיים
בכי עז פורץ בשניה הזו, לעיתים,
בשעות הערביים בין הדמדומים.
|
הוא גילה את סודה,
את יגון ילדותה
|
"עינים עצובות", זה מה שהוא אמר,
ומאז הרגישה היא שעולמה נקבר.
כבר יומיים שלמים יושבת בביתה
ודרך המראה מביטה בעצמה.
|
החושך מתקרב, נשימות על עורפי
הנה הוא פה,
ליידי.
|
קרניים חודרות, שורפות את ליבה.
לאט מתרגלת, אך לשמוע אותם היא עדיין ממשיכה.
הקולות בבטן, ומשם לראש,
עוברים לליבה, וגם הוא מתחיל לחשוש.
|
שחור מופיע לי בדרך כלל בלילות,
בין שדות הקוצים ונשמות בודדות.
בין אהבה לשנאה,
ביני, בינו, לבינה.
|
ושוב הבדידות וחוסר האהבה
וחוסר היכולת שלה לתקשר עם הסביבה.
תקופה מלאה העוסקת במחשבה,
על ההוויה הנעימה.
|
|
|
אמא שלי מורה
ללשון ואפילו
היא אומרת
לפעמים
"ביצות הפתעה
קינדר." |
|
