|
אמרו לו שאם הוא ירצה הוא יוכל, שאין דבר העומד מול
הרצון, שהמטרה היא היעד, והוא הקשיב- ולבסוף נשאר
שמן ועצלן.
שחיגר. כי ככה קראו לו. הוא לא חשב על הכינוי הרבה,
או בעצם בכלל, במטרה שהוא יהיה מפוצץ. אבל מה שיוצא
מפה של דרוזי חייבים לאמץ לא? אז ככה הוא יצא- לא
מפוצץ ומוגדר על ידי החברה בלבד. נטו אני, כי פה זה
לא פוזה.
מצטער על הציניות.
" זה נכון, הגבול אולי נמצא ברקיע
אבל את גובה הרקיע תדע רק אם תגיע
לשם בנתיים מרחיק ת'מדרכה מהרגליים
כנגד כוון השמיים ומחליק איזה ריים
from time to time חוזר למציאות
מגלה ששם למטה לא קל לשמור על שפיות
אפשר- עם קצת פרטיות, אבל מטעמי נוחיות אני
בוחר בהמוניות, בחיי שיכרון ושטות אז אם
תראו אותי על איזו מדרכה שוכב
צורב, שאריות של בדל על אספלט כואב
מקרב, דאבל קסט ישן אל הכתף
תדעו שזה אותו אחד שכותב וצולב
בדמיוני אני תולה את החברה על עץ גבוה
בכיכר העיר את ספרי השגרה מסוגל לקרוע
לתקוע בשופר להכניס את העידן הזה לקומה
לסמל בקיומי את סוף ימי הנורמה
הלוואי והיו נותנים לי לחיות את חיי
כמו שהייתי רוצה בלי עול מיותר על כתפיי
ודי לי מחובות, די לי ברחובות
די לי בכתובות מרוססות בחסות הנוער
הטוהר בלחיות חיים נטולי עול
בהם אטיל אותו ממני ואוכל לצלול
בידיעה שבסיום דרכי אוכל לצוף
ולעלות אל השמיים בריחוף
וזה נכון, שאולי כל העניין הזה מרתיע
אבל תמימות בגיל 18 אותי כבר לא תשביע
אני קם על הרגליים, שם נעליים,
הולך לעבר יום נוסף, צעד- צעד, בעצלתיים
מותח את הידיים, מחוץ לארציות
מבין ששם למעלה זה לא קל לשמור פרטיות
אפשר, עם יש ת'ציוד, אבל בגלל הכלכלי אני
בוחר בחברתיות, בחיי עיקרון פשטות אז אם
תראו אותי על שפת המדרכה יושב
כותב בעט מילים שרופות בדיו צורב
משכתב, שורה שורה שיר שפחות אוהב
תדעו שמה שהיה מבפנים עכשיו חרב
בחלומי אני מביט על החברה מעץ גבוה
בכיכר העיר מטיף חוכמה, מנסה שלא לפצוע
כדי שהתקופה תשתמר מבלי לשקוע בקומה
מנסה לא לשקוע בעפר, להכניס ת'עולם הזה לנורמה
האבסורדית שלפיה אני חי,
הלוואי והיו נותנים לכם לחיות את חיי
להבין קצת שאפשר טיפה אחרת אולי
העול צימח לי יבלת וגיבנת בין כתפיי
די לי בחיים בהם האפשרות היא בידיי
הטוהר בלחיות חיים בהם יש בחירה
שבה אוכל להשתמש, רק כי ניתנה הברירה
בידיעה שבסיום דרכי אמות לחיות
ואסיים את זה עם טעם של עוד
וזה נכון, עצוב ששוב אותי זה מפתיע
שכבר שנה יש בצבא מטיף רחוב בקרבי, אז,
אני שם את הכומתה, מצחצח נעליים
נוסע למוצב שעל הגבול לעוד שבועיים
עוד חצי שנה כבר עשוריים, בתוך המציאות
ומחוץ אל הסוגריים נוטה לשמור על צביעות
ולא כי אין אפשרות אבל אולי מטעמי אני
בוחר בנורמליות, בין שבת לשבת של שטות אז אם
תראו אותי בטרמפיאדה יושב
מעשן סיגריה שלישית ואת הזמן שורף
כותב על היום או האתמול או על מחר חולף
תדעו שיום יבוא ותתגייסו ואז נתחלף
בעתידי אני רואה את עצמי ממהר לנסוע
במקום מרוחק פוגש את עצמי, ואז אולי לפרוח
כדי שעוד תקופה תעבור שיהיה מה לצבור בזכרון
המכסה שלו עצומה, וצריך למלא לפני שנכניס ת'ארון
האינסופיות שבתקופתי אני חי,
הלוואי והייתי יכול לקבל חזרה את חיי
לעשות את כל מה שיכולתי לעשות בידיי
העול הוא כלום אבל הרסן לוקח את מיטב שנותיי
די לי בקרבות על הריסות בחסות מנהיגיי
הטוהר בלחיות חיים
בלי שייתנו לי מספר, בלי שילבישו מדים
בידיעה שבסיום דרכי עשיתי הכול
ועכשיו אפשר לשפוך עליי חול "
אח שלי הקטן נראה נורא מסכן בזמן האחרון, מאז שהוא חזר מהמחנה
בברזיל. אז החלטתי לקחת אותו לשיחה. מסכנים ההורים צריכים
לראות אותו ככה - יושב כל היום בסלון, בוהה כל הזמן, ישן על
מיטה לא מוצעת וצובע את הקירות בחדר. בכלל לא מתפקד ולא עוזר
בבית...
|
לא הבנו למה אבא כועס, כי אנחנו נורא אהבנו ללטף את עוזי בשיער
שלו, שהרגיש כמו הפיאה של סבא מנשה הקירח. גם השכנים נורא כעסו
על עוזי ואמרו שזה לא מתאים בבניין שלהם ושפה זה לא קיבוץ.
|
הוא נשאר לבד בשדה הפתוח - מחפש בחוסר אומץ מוחלט במי לשסע את
חרבו של דונדגרין, אבל כל מה שנשאר בשדה היה הררים של שעועית
משומרת.
|
סחרחורת וקצב בראש וחיוך שמתפשט על הפנים. אני לא מאמין שפעם
השתמשתי בזה סתם כדי לעשות כדורי אש... איזה כיף. נשכב על
המיטה. פעם ראשונה שאני מנסה את זה והחיוך לא יורד.
|
כמו טמבל עומד בחדר האמבטיה ואומר לי שאני מסתובב עם אנשים
מסוכנים, לא בריאים. למה מי הוא?מאז שאני קטן היית אומר לי
שאתה תקליט לשמוע מה אני עושה בבית לבד, אם אני משחק במחשב או
עושה שיעורים. הייתי מפתח מוח קרימינלי מגיל אפס רק כדי שלאח
שלי תהיה מילה מזורגגת.
|
עוזרו של ההגמון הסתכל על רחוב פרישמן וגיחך. הוא גיחך כי הוא
ידע שבשנקין יש גרועים יותר. הוא גיחך כי הוא ידע שהסוף שלהם
הוא אפשרי בהכרח.
|
"התכנסנו כאן היום, משפחה, חברים ועמיתים, לטקס הלוויתו של אחד
הסופרים הנפלאים של העשורים האחרונים, ג'יימס פ. מוריסון."
הקול הענוג בקע דרך מערכת ההגברה הכבדה והצורמת, מעלה חיוך
מטופש על פיו של ג'ימי מוריס.
|
ומאז שאני גור יש לי אבא ואמא
אבל גם הם ידאגו שאלך רק קדימה
לא אסטה מהדרך ששמה "הנורמאלי"
שאשא עליי כל ערך ולא אעשה כל מה שבא לי
|
ואם אתה כמוני, קצת קונקרטי
אתה תשים לב שזו אבן על השביל
מכשול במשעול יכול להיות די פואטי
אבל את העובר בדרך רק מגביל
|
בתי קפה, פלאפונים, חצאי שיחות
מה מחיר, זמן אוויר, אם יותר או פחות
|
אני הבנאדם עם החיוך על הפנים בבוקר
שהולך מולכם עם השרשרת והמשקפי קסוקר
עם הX BOY הפלאנל אדי הג'וני ווקר
והפוזה של הראפר או הג'אנקי או הרוקר
|
עד- לא משנה לי לאן
בורח בעקבות הריח בוחן את גבולות הזמן
למקום בו אוכל לעצום את עיניי
ביי ביי ביי
|
בינתיים - מנסה לקרוא בין השורות
את מה שיכולות להגיד המילים אבל לא מספרות התנועות
את מה שאולי לי יגיד המבט אבל לא יגידו לי הנגיעות
את מה שרק בא לי כאלטרנטיבה וזכרתי כיותר מההרגשה הזאת
|
אני ואתם
אז ועכשיו
דם הוא דם
דבש הוא חלב
|
איך בשבע דקות הוא גמע, מרחקים וגמע עוד סיגריה
עבר עמקים וגבעות בין זרועות מחניקות של אבק
איך חצה ארצות ולמד להכיר כל אחת שעבר בה
וטאטא את דרכו מאחור לבל ישאיר זכר למאבק
|
וכמו גוש קרח איך נמסתי תחת שמש ספטמבר
וסיפרתי לך על איך חפרנו בשבילי את הקבר
|
הטיפות, והריח שלאחר הגשם מכסים על ניחוח האישה
והאסטרוגן נאסף בשלוליות על הכבישים
יוצר קשתות ארוכות בכל הצבעים
בעודו יורד במורדות הר הכרמל
|
קר לי ולך, מה אתי?
חודש דצמבר
|
"הגעת לתא הקולי בטלפון מספר"
|
את יהלום המצולות, שחוקה מחול הקרקעית
אבן יקר בין החולות, נעלמת מעין בינונית
כמו הלהבה המרצדת, כה יפה ובוגדנית
בצלילתי אל החיים אני נכוויתי בשונית
|
איזה אחלה בחלה, נח לי
עם כוס של נחלה, קצת הל וכפית סוכר פתחתי את הבוקר
יום ארוך מחכה לי היום, כן
תכנונים של שבוע מראש כבר טיפ טופ
|
ומה הטעם במילים שלא אומרות כלום
אם אין פרחים אז אין טעם להסתכל על הקנקן
|
אני שונא את העובדה שלוקח לי הרבה כל כך
זמן ומשאבים להבין כמה אני אוהב אותך.
|
את היחידה שיכולת לגרום לי לחכות
לרוב הייתי הולך
ואם לא הייתה לי סיבה אחרת לחיות
הייתי חי בשבילך
|
התאבד בתליה בכיכר מתמרור עצור
במכתב שהשאיר נכתבו האותיות בדיו שחור
אני גמד, אין טעם לחיי יותר
סתם עוד אחד, מטר שלושים אולי יותר
|
אין אלוהים
יש רק אותנו
מחרבנים על אלה שלמטה
מתלוננים על זה שלמעלה
לעולם ועד
|
פרפרים בחלל החדר
בעולם המתעקם סביבי
אם אעמוד מספיק זמן, ללא תזוזה
אולי אחד ישב על כתפי
ויקמל
|
but i don't know your name
a blurry image will remain my memory
and this is just what's lame
sinking in memories of you, let me see her again.
|
היו לי נערות רבות, לקחו כל מה שהיה לי
נתתי ביטחון ורגש אהבה נתתי
השאירו גבר שמחפש לו אהבה תמימה
נערה כמוך לקחת את לבה בערמה
|
עם צ'אי מסאללה ועוגיות. שומע בלר. עטוף שמיכת פוך או לא לבוש
בכלל. בבית.
|
תמכרו את הבגדים בזול. אל תתרמו אותם. אני אראה בזה זלזול.
בחדר שלי תעשו חדר אורחים. תעשו אותו יעיל.
ותגידו לכולם שאני לא מצטער אם אי פעם עשיתי להם משה רע - כי
אחרת כבר הייתי אומר להם.
|
כשאני אקפוץ, בשניה שאני אסיים את המכתב הזה, אני אצנח כמו
נוצה. אסתחרר באוויר באושר ואת המכה אני בטח לא ארגיש בגלל גלי
האופוריה.
|
SketchBook
2.05-5.05
חורף-אביב כיתה י"א.
|
I was just obeying orders
|
|
|
רונן, אני אוהבת
אותך!! תמיד
אהבתי אותך!!!
וזה לא בגלל
שאני נואשת.
נטושה |
|
