|
חברים שואלים אותי לפעמים: "תגיד ת'נורמלי?", אני
אומר להם לא. מה אתם חושבים, שאני לא נורמלי להיות
נורמלי? באמת, אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות
נורמלי? אני לא נורמלי! למשל:
אם לשקר זה נורמה- לא נורמלי
אם לגנוב זה נורמה- אני לא נורמלי
אם לעבוד על חברים בעיניים זה נורמה- אני לא נורמלי
אם להרביץ לאישה זה נורמה- אני לא נורמלי
מאיר אריאל- הופעה אחרונה בברבי בכ"ס
איתי, למעשה, נולד בעשור הלא נכון. איתי היה צריך
להיוולד בשנות ה-50 ולהנות מכל התרבות של שנות ה-70
בגיל 20. אבל יצא והוא נולד בשנות ה-80 המאוחרות,
ואת שנות ה-20 לחייו מבלה אי שם בתחילת המאה ה-21.
איתי בימים אלה עוסק בעבודתו היומיומית והלא נגמרת
בצבא (עוד שנה וחצי). וכן, הוא נחוש בדעתו להחזיר את
תרבות שנות ה-70 הישראלית חזרה לדור האלפיים. האם
הוא יצליח? קשה לדעת... הוא מנסה בכל זאת.
לצערו, תפקידו הצבאי לא מאפשר לו לכתוב לעיתים
תכופות אבל זה מה יש...
איתי ואני (הגוף השלישי שלו) מאחלים לכם קריאה מהנה,
ולא לשכוח להגיב!
וצריך תמיד לזכור משפט שצ'רלי צ'פלין אמר:
יום בלי צחוק הוא יום מבוזבז.
כשחזרתי לביתי לאחר המסע הגדול היה שקט. אני חשבתי לעצמי, ממתי
יש שקט בבית כשהתריסים פתוחים?
|
מוטי לאט לאט נהיה משוגע, הוא דיבר כמו ערס. התחיל לקלל, להיות
מאוד אגרסיבי, לא עניין אותו כלום. אני לא ידעתי מה לעשות...
החבר הכי טוב שלי מתחרפן לי מול העיניים, ואני יושב כמו אידיוט
ולא עושה כלום! אחרי שבוע שלא ישן ושהסתובב כמו משוגע לחפש את
אהובתו, התאבד.
|
זה היה בדיוק כמו כל יום שישי רגיל. מדברים עם החבר'ה, קובעים
מקום להיפגש. מתווכחים קצת לאן נצא ואז באיזה אחת עשרה-שתיים
עשרה יוצאים.
שום דבר לא נראה כמשהו יוצא דופן.
לא האמנתי שאותו ערב הולך לשנות לי את החיים 360 מעלות.
|
שלום, כמו קוראים לי שרון דיקלה ואני גר בתל אביב, העיר הסואנת
ביותר בישראל. כשנולדתי הכל היה בסדר, אף אחד לא חשד בכלום. עד
גיל 4-5 הכל היה נורמלי, מי ידע שאני בכלל כזה ?
|
השאלה הגדולה שלי, היא מה יש לנשים עם חנויות?
|
הבוקר, התעוררתי עם קול ירייה באופק, חשבתי לעצמי: 'בטח עוד
פעם חיל הים מתאמן'. פתחתי טלווזיה, כמידי בוקר... קריין
החדשות דיבר, לא הקשבתי לו. הייתי מרוכז מדי בכותרת שהייתה
מתחתיו, בו היה כתוב: "מלחמה".
|
כשחזרתי הביתה אחרי יום עמוס חשבתי לעצמי, "כמה טוב לחזור
הביתה", אך פה טעיתי. לנגד עיניי עמדה בת זוגתי עם מזוודה ביד
כשגבה מופנה אליי ונראה שהיא פשוט נעמדה וחיכתה לרגע שבו אני
אגיע הביתה, כדי לבצע איזשהו קטע דרמתי שלא נראה כמותו. סגרתי
את הדלת אחרי,
|
אני נמצא באמצע שיעור לשון משעמם ביותר, העננים אפורים, ריח
הגשם עוד לא חלף... הרחובות מלאים מים, אני כולי רטוב עד העצם!
קר לי, התחת שלי רועד!
|
מה יהיה אלוהי?
מה יהיה איתי?
מנסה ומנסה ושום דבר אינו יוצא
רוצה כל כך
|
סמוך עליי!
עלייך? לסמוך?
הבנאדם שלא מבין חצי דבר בשומדבר?
ואני תקוע פה באמצע עם עצמי
|
אני סמכתי עלייך
בעיניים עצומות
לא היה לי ספק
אפילו לא מזערי
שאת
מכולם
תעזבי אותי
|
זה שמת פתאום
הרבה לכתוב במשך חייו
התחיל בסיפורים קצרים אותם כתב כשהיה ילד
כתב ידו היה גדול ומאיים כמו של ילדים
|
הרכות, הפשטות,
הקלות של הידיים שפשוט מלטפות
נוגעות-לא נוגעות
לוחצות לרגע ומשחררות כאילו לא היו.
|
כשאני חושב עליי
ועלייך, אני חושב לעצמי אולי,
אולי אותך אני אוהב
אבל מרגיש כי עולמי עליי חרב
|
ושוב מבטינו מצטלבים
ושוב המחשבה שרודפת אותי בכל פעם.
אולי היא,
היא האישה של חיי
|
איפה את הארץ האהובה
עליה מדברים כולם?
איה את ארץ זבת חלב ודבש
הארץ הנשכחת?
|
איזה בוקר נפלא
הציפורים מצייצות
הרוח קלילה ונעימה
הפריחה נמצאת בשגשוגה
|
ארץ שלנו
של כולנו
ארץ כואבת ואהובה
|
בואי אליי, לבדך
בואי אתכנס בתוכך
התשוקה שלי אלייך אינסופית
האהבה שלי אלייך בלתי-אפשרית
|
בתוך בועה אני כלוא,
אל תמשכו אותי החוצה!
רוצה אני עוד קצת להיות,
רק טיפה.
לנשום את אוויר החירות
של הבועה בה אני נמצא.
|
הכינור הענוג ממשיך לנגן
את שירינו האהוב מכל
|
עולה אל על ומסתכל על המדינה
על המדינה היפה, המדינה שלנו.
|
למעלה למעלה בראש הבניין
ניצב לו אני במצב מחורפן.
אחרי כמה ג'וינטים וקצת גראס
מנסה אני להיות טייס
|
זה קרה, בשני לדצמבר אלפיים ואחת, היום!
אני מת! איך? הכיצד? מי? מה? מתי?
|
כשאת בתוך עצמך
איני יודע מה לעשות,
אם לבכות או לצחוק
|
את מנעול ליבי
יהיה לך קשה לפתוח
את מה שאינך יודעת
כנראה גם לא תדעי
|
המון רגשות כלואים בתוך ליבי
כעס, שמחה, אושר ועצב
מנסים הם לבקוע מתוכי
מציצים להם מדי פעם החוצה
אך לעולם אינם נפרצים.
|
סתם הבוקר עלה והפיץ את ריחו
סתם התעוררתי לי ואמרתי "איזה בוקר יפה!"
סתם התקשרתי אלייך ואמרתי לך כמה אני אוהב.
סתם אמרת לי שבינינו זה לא יילך.
|
פיגוע פה
פיגוע שם
פיגוע כל הזמן
|
מסתכל על גופך הענוג,
ורוצה בו לגעת,
אך לא יכול- עוד לא שאלתי.
|
כשהייתי קטן, קטן מאוד, קטנטן כזה
הייתי אוהב לטפס על מרבד גדול, גדולדול כזה
|
אני קראתי לו, הוא לא שמע. צעקתי, אבל כלום לא עזר. הוא פשוט
לא שמע, הוא היה מחוסר הכרה. השפרצתי לו מים לפנים, אך הוא לא
הגיב. ואז הבנתי, אני הרגתי אותו!
|
השתיקה ממשיכה.
"אז מה?" איזה שאלה מטומטמת, טוב... מה אני אמור
להגיד? השתיקה מתחילה לעצבן.
|
אני רואה אדם. צוחק, מצחיק, קופץ לקול צלילי המוסיקה הבוקעים
ממערכת הסטריאו שמונחת לה במרכז.
|
הסתכלתי למחבל בעיניים, ידעתי שמשהו רע הולך לקרות... הייתה לי
תחושת בטן. לאחר כמה שניות, שמעתי בום!
|
הייתי מעוניין פעם לפגוש את הבמאי של הסרט שלי, ולדעת האם זה
דבר קשה להפעיל למישהו חיים, או שמה זה כמו במשחק "סימס" שבו,
הכל כך פשוט.
אולי הוא משתמש בקודים, כמו שאני השתמשתי בזמנו, כאשר אני
שיחקתי במשחק.
|
-"אני יכול לשאול שאלה"
-" 'בקשה"
-"כשאת מסיימת להשתין, אז על איזה לחצן את לוחצת?"
-"מה?"
-"תעני!"
-"אני... מה ז"א? אני... לא יודעת, אני חושבת שעל ה..."
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
יש לי 70
איי.קיו,
לאישיות השניה
65 ולשלישית
50.
ביחד- אנחנו
גאון!
זוזו לסטרי
במופע איחוד
מרגש |
|
