[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








איתבר אקס
bow?


אל היוצרים המוערכים על ידי איתבר אקס
כבר שנה לומד לימודי דוקטורט בהיסטוריה של המדעים,
ושואל את עצמו איך זה קרה? אבל זה בסדר, כי מה רע?

כשהתחיל את הדף הזה, היה ברנש צעיר שנזרק מהתיכון
שחשב שסביר להניח שכלום לא ייצא ממנו. עוד קשה לשפוט
אם טעה. הוא מבטיח לעדכן.

מתגורר בעיר קולומביה שבדרום קרוליינה. אולי יחזור
לארץ בעתיד. אולי לא. אבל המוזה עדיין דוברת
עברית... טוב, לא תמיד.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
The sweet, sickly smell of formaldehyde filled the biology
laboratory of the small college campus. It was the first day
of dissection and three old plastic buckets were sitting in
the middle of the room. Their content was the source of the
acrid stench.

אהבה
קשה להגיב כשכל מה שאני מרגיש זה את אזיקי המתכת הקרים על
זרועותיי וקרסוליי ואת הקיר הלח, הסלעי של מרתף העינויים שלה.
היא מביטה אל שולחן העץ הנמוך העומד לפנייה.
שולחן כליה, עליו מונחים חפצים קהים בגדלים שונים, ושאר אביזרי
עינוי משונים ומשוננים.

"בבקשה... רחמים" אמר היהודי. רב"ט ריינר טען את הרובה שלו
וכיוון לראשו של היהודי.
"תוריד את הנשק שלך!" צעק אליו קלאוס. קלאוס לא אהב אלימות.
הוא העדיף לעשות את זה בשקט ובלי יותר מדי התנגדות.

אני יודע שכבר כמעט אף אחד לא משתמש בחרבות. אני יודע שגם אין
כל כך הרבה דרקונים לצוד, וגם אין הרבה בתי אצולה שמזמינים
אותי למשתים. אבל זאת המסורת! וצריך לכבד אותה.

"טוב. האמת היא שאני פשוט קולט אנשים מהר." אמרתי וחייכתי
אליה. "אה באמת?" היא אמרה עם חיוך שובב "ומה אתה קולט ממני?"
הבטתי לתוך הניצוץ שבעיניה. "אני קולט שאת לא מעריכה את עצמך
מספיק. ושלפעמים כשאת לבד את חושבת לעצמך שהעולם לא ישתנה יותר
מדי אם היית מתה". ה

כשאנשים שואלים אותי איך התעוררתי, אני מתמלא בעצב...
ולא בגלל שאיבדתי את חברי הטוב ביותר באותו יום...

הוא אמור למות בדרך אחרת. הוא ממשיך ללכת ברחוב, לבוש בחליפת
העסקים המהודרת שלו ומחזיק בידו לום מברזל. גם חיוך יש לו על
הפנים למרות שהוא אמור למות.

מקאברי
כן. קצת מרגיזה הידיעה שאני לא היחיד ששולט בגוף שלי ושאחד
האחרים נוטה לאנוס ולרצוח נשים תמימות. אבל אני חי עם זה כבר
כל כך הרבה שנים שזה כבר הפסיק להטריד אותי. הבטתי על הגופה
המרוטשת שלרגלי ואז על השעון. השעה הייתה עשר וחצי בלילה, קצת
מאוחר מדי בשביל להסתו

"זה לא את זה אני" הוא אמר לה כבדרך אגב, מנסה להתעלם מקול
חרחור הבכי המר שיצא מגרונה.
הוא שלף קופסת סיגריות מכיס מעילו הארוך ופתח אותה באיטיות,
מנסה לשמור על קור רוחו. הלילה היה קפוא והקור גרם לעשן שיצא
מפיו להיראות סמיך כעשן מדורה.

זוג אנשים משופמים סתם יושבים על החוף ושותים להם מיץ תפוזים
אחד עם גבות רחבות שעומדות כלפי מעלה כמו זוג ינשופים בהולים
השני יש לו טוגה סגולה עם שרשרת זהב על צוואר אדמדם ושזוף
לשניהם גם יחדיו יש מקטרת גדולה מעושנת נשענת על גדם חשוף

הילד השלישי שהיה שם הסתכל עלי במבט אדיש "אתה נותן לי לפחות
עוד שאחטה מהג'וינט לפני שאתה הורג אותי?" הוא שאל ולקח עוד
שאיפה מהסיגריה המגולגלת שלו. נתתי לו עוד שאחטה לפני שתלשתי
לו את הראש, צריך בכל זאת להספיק כמה שיותר לפני המוות.

ההקלה של קודם כבר נטשה אותה, מפנה מקום לחצאי שיחות שהיו לה
עם אלכס. היה לה מוזר שעכשיו כל פעם שהיא נזכרה באלכס, היא לא
זכרה את הפנים שלו ובמקומם התמקמו לו פניו של רפי.

במציאות אחרת אני יושב מולו על ספה. ספה שחורה עם כתמי צבע
כתומים ולבנים. הוא מכין לי כוס של קוקוה ומכבד אותי בממתקים.
הוא מתיישב על ספת נדנדה חורקת, גם היא בצבע שחור, גם היא
צבועה בכתמים כתומים ולבנים.

אצבעותיי מתעטפות במעגליות סביב הקורים וזרועותיי מרימות אותי
באתלטיות. גופי מתהפך באוויר וכפות רגלי החשופות משמשות כעוגן
אקרובאטי בין סבכי החוטים. כאב חד דוקר את אצבעות רגליי בכל
פעם שטופרי הפלדה המדממות פוגעות בטעות בקיר העץ.

"אולי יש איזה דרך שאני יכול לעזור לך?" שאלתי אותו "אתה יודע,
לשמור כשרות, מצוות או משהו?". אלוהים חייך "אני אוהב את חוש
ההומור שלך! אבל שמע עם אלים זה לא עובד ככה.

היה היה אדם בשם פולי. פולי היה יידוען מפורסם ביותר. כולם
הכירו אותו כסופר ומשורר מן המניין. הוא היה בן אדם טוב וכולם
אהבו אותו. לא סתם אהבו אותו, העריצו אותו

היד השנייה הייתה יותר קלה כייוון שעכשיו הם ידעו למה לצפות.
ואז הגיע הקטע המסובך. מקסים הביא את זוג השרפרפים המתקפלים
שהיו בילקוט והשניים טיפסו עליהם בשביל להגיע אל ראשו של הפסל.

הזקנה צווחה כשראתה אותי והחלה לברוח לחדר השינה. הרמתי מתלה
כובעים ממתכת ורדפי אחריה בכל הבית. "שקט!" צעקתי אליה. אחרי
מספר דקות הגעתי אליה והורדתי את מתלה הקובעים הישר על צווארה.
שקט. סוף כל סוף שקט.


לרשימת יצירות השירה החדשות
את הכוח כבר איבדתי משנים של נדודים
חברים רבים איבדתי ממרחקים ומתככים
משתדל שלא לקרוס כבר אך שנים שאין לי אלוהים

באיזו קלות, בלי קשיי הסתגלות נעלם עוד אדם משכבת מודעות.
אנשים שוכחים ומיד ממשיכים בחיים של שיגרה ובורות.

A muse with no song, like a bodiless soul
It may drift through the darkness, just yearning a goal.
Floating from hither to yon as it may,
Leaving behind but complete disarray.

השלישי לא מנסה להרשים אף אחד
כבר מזמן שויתר על להיות מיוחד
לפעמים הוא חושב כי מגיע לו יותר
אך רגיל למותרות וכבר קל לו לוותר

הוא מיישר את כתרו וצועד לשמאלו
אך צמרמורת עוברת פתאום בעורפו
כשמביט לימינו, במין רעד של קור
לעיניו מתגלה המלך השחור

הכפור הוא כה זר לאדם שנשזר רוב חייו בימים של שרב.
ורוחות ההרים לאיטם ממיסים את שכבות השלגים ברבב.
אך עטה אין סיכוי להקדים בעיתוי את אלי הרוחות הזרים.
ויצאתי בודד, כשהשלג עומד ומקפיא יערות והרים

From a land so sick of hatred and of selfish careless
pride,
I was raised a lonely orphan when my parents gone and died.
Then a knight, a man of honor, took and raised me to the
light,
Trained and taught me all I need to know to stand-alone and
fight.

Why should I grief for scenes of sin that haunt me through
the night?
When all they do is help me through the urge to stop the
fight
My loyalty is true but for how long I could not say
For staying true is hardest when you're keeping me away.

To him, the pain of others is delightful and intense
He gathers knives and weaponry to use in any chance
Even if it means to cut himself... just to use the dagger
from the shelf...

בלדה
He dreamt... he was dreaming, he knew without lies,
He was hovering softly, and closing his eyes.
The clouds soft and cold, rubbing next to his skin,
On his back, a scaled set of huge ivory wings.

My eyelids hurt, my muscles sting
My sanity at stake
And suddenly the visions start
I failed to stay awake

To succumb to this demon who nurtures my rage,
This archaic construction I put in a cage?
I'm Theseus! I sneak through my mind in the fog, in a
labyrinth, sniffing my way like a dog.

Let me be your voice of reason, let me be your eyes
Let me be your educator, let me break the lies
Have trust in me, you cannot lose, I won't bring your
demise
I'll suffocate your point of view; can you hear the
brainless cries?

אדון יקר, בוא כשתבוא
שלא יהיה מוקדם מדי אך גם לא מאוחר
בוא כשנוח, אך לא בהפתעה
אדון יקר אני מפציר בך

בין התניה אחת להתניה שנייה
אני מפעיל תודעתי לאותה המטרה

השלג בחיי ערם על האספלט
אך אז הגיעה רוח ההרים החמימה
בבוא בוקר כפור קפאו כל הטיפות
וכמו תמיד החלקתי לי ישר להתחלה

איש מצחיק עולה על הרכבת
עובר לידי, ומחפש מקום לשבת
עם עיניים בולטות, שרומזות על טירוף
ומבט שמכריז על רצון עז לעוף

היא תמיד תהיה שם בצל מחשבתי
מנמנמת, ולפתע אוחזת אותי
במן דחף זועק שמסתיר אך בוהק
אסתובב אך בין רגע אשאר לבדי

הזמן עוד יגיע שבו תמצאי
אהבה נטולה כל כאב.
אך זמנך הוא שלך וזמני הוא שלי,
אין תיאום בין חתול לזאב

אז רק תבואי ותאמרי לי שהכול הולך הישר
אל המקום אשר רציתי,וסגרתי כך בלב.
כן, אין מקום לדאגה
ואין מקום לעוד מילה

אני עובר כל שלב בקושי
מאבד קצת מעצמי
משאיר פיסות ממני
בכל מיקום זמני

כל מה שהיה חסר, שאוכל להשתחרר
היה מן דחף לא טהור שפרץ מלמטה...

מחאה
הסיבות מרובות למדי כי כל דור מגדל בחיקו עוד זרעון של טירוף
בין סטיות משונות ופסיכוזות או סתם עוד בחירה של דיקטטור בידי
אספסוף

זעקה מתפרצת לה דרך גרוני
ציפורים בהולות יראות יגוני
מסתמרות שערות על עורפי הסוער
כל חלקיק בגופי משתנה ובוער

באופק כבר ניתן לראות
את ענני הפטריות
כמו מדשאה אחרי מטר
מאשרות את כל הנבואות

אדם הולך בצל לבו, אחורה לזמנים טובים
משאיר מאחוריו את ההווה, עם כל התסכולים
נוטב ורץ, שוכח אף תקופות שלמות של הפרדה
ובטעות הוא מתגלגל לבד הישר להתחלה

יבוא היום בו אפסיק לכתוב שירים מדוכאים
יבוא היום שהמוזה תיגמר
וזה היום שבו תאמרי לי בלי שטויות ובלי תנאים
הבלגן שבראשך כבר הסתדר

הם ראו במושג כעוד שם לישות
סגדו לו כאל, לא הבינו פשוט
קיבלו תשובתם מאותה המהות
כך כשלה אמונה שחסרה באיכות

ואלו אשר מכחישים, אולי אותם צריך לשים
במחנות ריכוז כדי שידעו איך אנו מרגישים

החיים עוד לפניה, היא עדיין צעירה
אך בכל זאת היא כועסת ולא טוב לה עם עצמה

עליה לא ידמע,
גם לא על אדמה
ולא דמם ליבו,
דמו עוד נע בפעימה

אמנם אין בי עוז לפרק ולבזוז,
את הקשר קשרנו יחדיו
נשמתי הדואבת, עצמה היא שומרת,
כנסיכה במגדל משנהב

פה יש את אלו אשר אותי מקבלים
שם יש את אלו שגם

פה לא אפחד לדבר מבפנים
שם מילותיי הן סתם

התאהבת כבר ודאי באחר זה בטוח כי יופייך לכל עין גלוי
וכמו כאב חד בליבי ממלא אותו רגש נוסטלגי הזוי

מה זה חשוב? סתם עוד שלב בחיים.
בלי שיר עצוב, זה עדיין אמין.
ומה עוד נותר מלבד רגש שולי,
רגש מוכר של כאב הדדי.

מי כמוהו יודע כי אין הדבר כה פשוט כשאין מוזה לטעון במילים
ועדיין חושב הוא עצב נוגע, אולי לא חלפו זיכרונות כואבים

מחפש תירוץ לצאת מהמקלט שהוא ביתי
מחניק כל כך לישון לבד בתוך מיטה זוגית
עשן יוצא מן החלון אל נוף יפה שקיעה
חוץ מזמן עוד אין תרופה לחיות בתוך בועה

נראה שבכל זאת אשאר לבדי
וכל יום שעובר מפכח אותי

כי בלילה בין שעת הזאב לזריחה
כבו הנרות ונופצה הבועה

האם תושיעני ארץ מובטחת?
פורקן דמים מן הפח אל הפחת
בין ריק החלל, ומתכת נוזלית
עולם של מתים על גבעה ערפילית

אבירים של אור היו הם עם שריון ועם קסדה
ספינת כוכבים כמו סוס אציל כביר עם מרכבה.
חיוכים כנים על פרצופם הופיע על מסך
כשהיו קרובים כל כך והמזל פתאום הלך.

השמש שקעה והתריס כבר סגור
את אלפי קילומטרים, מעבר לים
חושך מוחלט, שקט ארור
אך צלך על לבי עוד קיים

אז מי יקריב קרבן לקרב של מרחקים?
קרובים כה רחוקים זמנם נישא
ומה אם מנסים, ולמרות מרחק כובלים?
נותרו כבולי מרחק ובלי קרבה

שבי לך לבד אישה מסכנה
את שויתרת על חיי נישואין
מובן שתרגישי נורא עצובה
כי בחרת שקל עם מזרק הרואין

את חושבת אולי שקשה לך לבד
חושבת אולי להפסיק לחפש
חושבת כי אין עוד אדם שנועד
למלא מן חלל הגדל בליבך

הפרש בנפשי כבר מוכן למסע
שריונו כבר מוכן, מוכנה הקסדה
מעוטר בסמלים ושחוק חלודה
אך הפעם משאיר את סוסו באורווה

הומור
לרצוח ולחטוא ולחסל את כל הטוב
אלו הפקודות הישר מפיו של בעל-זבוב.
אבל אני אתן כמה שקלים לכל עני,
אני שחור איש! אני בעצם צמחוני.

הוא חלם... הוא ידע שהוא חולם.
מרחף בעננים ועיניים עוצם.
רטיבות מעורפלת אחזה את כנפיו.
כנפי עור מדהימות בצבע שנהב.

בין שיר אהבה לבין שיר השירים
עוד חושב ובוכה על אותם רגעים
שחשבתי שזהו, חיי כבר סדורים
בין שמחה ואשמה באלפי רבדים

שפות שונות כל כך מקיפות אותי כמו קיר
יושב בטרמינל בלי להכיר
מנסה בכל הכוח עלייך לא לחשוב
אך זיכרון נואש את ליבי מפציר

נצח של עצב חיוור ודומע, קורע ממני נפשי מגופי
זכרונות של כאב ושל צער נוגע, פוגעים בי הישר ברוחי מבפנים

אני שוב כאן יושב לי, בוהה בתקרה
מחפש לי תשובה לצרה בגדולה
מנסה להבין אם חטאתי ולמה
כואב לי נורא ולבכות אי אפשר


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
יש שיחשבו שלהם כל השליטה בעניינים סמנטיים. אך מי שנאבד
בסמנטיקה - אינו חי. אני חי. אני איני נאבד בסמנטיקה, אני
מחזיק, זה נכון, בידיים רועדות במציאות לא יציבה שמזהירה מן
הבאות... בהבעות אשר בונות שכבות של תהיות באפלה

אז מותר לחשוב על דברים שמעולם לא קרו. אך מה עם דברים שכבר
קרו? כמה אמת יש בזיכרון? עובדה ששני אנשים יכולים לדבר על
אותו מצב עבר ובכל זאת להשלים פרטים או אפילו לתקן פרטים
שנזכרו בצורה שגויה. נזכרו בצורה שגויה?!? היש נזילות לזיכרון?




אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
בקשר לסלוגן
מקודם:

אפשר לחשוב, מה
אתה עשית בשביל
מדינה?


תרומה לבמה





יוצר מס' 11385. בבמה מאז 15/3/02 11:00

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאיתבר אקס
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה