|
jinja
 
...הוא ראה תא קטן, שכלל בתוכו ארבע מקלחות עם צבע מקולף, ממש
אחת מול השניה, קטנות וצפופות.. איתן שלח לעברו חיוך והושיט את
ידו לאחד הברזים. אור הסב את עיניו ונרתע לאחור. אל תדאג, צחק
איתן. גז לא יצא מפה. ופתח את הברז.
|
אני מנגב ממנו כל יום אבק
ומאחסן אותו בתיבת זהב,
במי עדן משקה אותו כל בוקר
ושטיח אדום פורש לפניו.
|
והכל בפנים לא רגוע.
אי קטן...
ואני סוער ופגוע.
|
אמי אפתה לי את כל העולם
כעוגיות מתוקות.
אהובתי זרתה עליו בטעות
מלח.
|
אני אוהב לגמוע בשקיעה
מן השקעים אשר בצווארך
ולארוג את כל רגעי היום
לים ערגות לשמך.
|
אני עדיין בוכה מדי לילה.
מתעטף בשמיכה ובוכה לכרית,
עד שכבר נעצמות העיניים...
|
אני לא בא בימים,
הימים שבאים והולכים.
היש צורך בכלל בבגדים,
אם מחר נעטה תכריכים?...
|
פעם זה היה נקרא חינם...
גם היום אנו אמנם
קונים בלי כסף בידיים,
|
הם קברו את אשתי
בארון הקבורה,
ואמרו: עפר את...
|
ביום הכיפורים כמו מרום
אני - חסר גבולות תפיסה,
חסר כל גשמיות וחומר.
ביום זה חומר הוא מעמסה.
|
במעמד הנר שלי נלכד פרפר
וימות.
בושל, כגדי שלא בחלב
אמו.
|
ואמא מכסה אותם בשמיכת פוך,
לוחשת בסודי-סודות סיפור נעים
וחותמת את דבריה בחיוך...
|
לא ראיתי - האיר הפיצוץ את הליל,
ומתוך שתי פלוגות נותרו רק גופות,
ועומד החובש, תפילה ממלמל,
בשדה, עם כתפיים שפופות.
|
הדרך היא כמו הנעליים הדורכות בה -
ככל שעוברים יותר קשה פחות,
|
היה לי די בעולם הזה,
אך אהבתי אותך ואחיה,
אף על פי שכאב בחזה
ולמרות שחרך לי בחיך.
|
בלילות, כשאני מרגישה בודדה,
כשחולמת אני חלום בלהות,
או שסתם מתעוררת ובא לי לתהות,
מחבקת אני את הכרית הוורודה.
|
אני ואת -
הלחם בסיסים
של שתי מילים....
|
הלילה קר, אפל, חשוך.
עטפה אותי שמיכה של פוך,
עטפתיך בגופי,
הרגשתי פיך נח על פי.
|
השראתי היא השעון המעורר שלי -
שאריות שינה מתוקה,
שאני אקח איתי למציאות
לעשותה יותר מתוקה.
|
שתי ידיים מצטלבות תמיד לגשר
בין נפשות שבעולם המנוכר,
בו מתנחמת כל אחת בכך שיש לה
יד יקרה של מישהו מוכר.
|
ובכן... הכוכבים כבים.
הלילה מתפזר בעתו לרבבים.
טללי הבוקר נוצצים על הדשא
בשלל צבעים.
|
אל תחשבו, שלאברהם היה קל, כי טרם קבל עליו את עשרת הדברות.
הוא היה צריך להוכיח את אמונתו בדרכים הרבה יותר חמורות,
כמו, למשל, לחכות מאה שנים להמשך הדורות,
|
לפעמים אני רק תופעת לוואי
אחת גדולה למעשיי.
גברת בוקר מפעילה את המשק,
ואני, אין ברירה, קם
|
אני נדהמת כל פעם מחדש
לגלות, עד כמה את מושלמת...
בחיבוק ללא מגע מורגש,
במילת עידוד שותקת ואילמת.
|
נעלה בין השפתיים כל בת-צחוק
שהסתתרה בין השורות, נפגעת
מאש המציאות המשוגעת,
מהשגרה, אשר יודעת רק לשחוק...
|
עטפי נא אותי באור,
החזיקי אותי בתפילה.
שלבי אצבעות כסוג צרור,
עודדי אותי במחילה.
|
עירום לשכב
ולעשות אהבה עם הכוכבים
מתחת לשמיכת הרקיע האפל,
|
בעת הרחמים אני סוגר השער,
מוריד את התריסים עדי האדן
ומכבה את האורות שעוד דולקים.
|
שם, אי שם בקיסוס הכורע,
שקד קידה אלי רגלי שנותיו,
עמדתי אני, דומם, דומע...
ודמעותיי נתלו על ענפיו.
|
בואי ותנעלי את כל המנעולים.
תמנעי מעצמך בריחה.
ויחד עם זאת, אפשרי למילים
לדעת דלת פתוחה.
|
שבע שנים... וחלפו לי ביעף,
דהרו בעיניי כימים אחדים
באהבתי אותך, גם אם היה לי
קשה בהינף גרזניי הכבדים.
|
מזגי לי אוויר אלי הריאות,
ותדענה, צמאות, רוויה.
הפיחי רוח חיים באפי
והמטירי דמעה טריה.
|
והם מריעים ומוחאים לו כפיים,
ואומרים, מה אמיץ הנביא
בשירותו את זה, שבלי לחשוב פעמיים
הרג בעד מיץ ענבים.
|
התאנה לא יודעת
מה בין אדם למקום.
כי איש לא יודע
|
ורק לקראת הסוף
האדם מתחיל לצבור
המון...
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
הם בטח
יעקרו קודם
את השן זהב שלי,
במשחטה...
פרה |
|
