|
נולדה בצהרי יום חורפי ומושלג בשנת 1985,
והמציאה חרוזים פסימיים וסרקסטיים עוד בשלהי גיל 3.
החלה לכתוב שירה כשהיה לה רע.
הפסיקה לכתוב כשנעשה טוב יותר.
וכעת חזרה לכתיבה... (מעניין למה....)
מנסה להפסיק להעביר את ימיה בציפיה לבלתי אפשרי, אך
נכון להיום, לא הגיעה להצלחה יתרה בעניין.
נטיה לדפרסיה, עקשנות,התפלספויות מיותרות
ופסיכולוגיה בגרוש - אלו רק חלק מההאשמות שהציג נגדה
בית החולים הסגור לחולי נפש.
אך אל פחד. היא אמנם מעורערת מעט, אך בריאה בנפשה.
ואין היא מהווה סכנה כלשהי לציבור הפתוח. :)
"....ואת יודעת כשכואב לך
זה כל כך - כל כך שקוף
אבל את לא מבינה
זו מלחמה שקטה
להשתתף, והמנצח לא חשוב..."
"...אנ'לא בורח פשוט כואב לי לסלוח
מסתבר שאני לא בוחר מה לשכוח
רק ללכת מכאן
למתוח עוד יום
לנעול את הזמן
אני מנסה לנשום..."
And always I ask myself, when?
When will I ?!
Not you, not anyone else, in front of me.
Just me in the head of the line.
I'm so tired of being behind...
|
ושוב מבטיחה לעצמי שאהיה חזקה.
ואת קליפת הקשיחות אגדיל, ארחיב, אשפר.
כדי שלא תהיה אכזבה נוספת.
ושוב האכזבה, שבכשלון.
הכשלון להקים את החומה.
|
וכל מה שנשאר הוא הכעס.
הכעס העולה והגדל למימדי ענק.
הכעס שלא ישוב וירדם עד שימצא את קורבנו המיוחל.
אותו קורבן שלא יספיק לזוז מקו המים,
כשהגאות עולה.
|
ומה עכשיו?
ומה גרוע יותר?
שידעת והמשכת בכל מקרה?
או שלא ידעת כלל?!
מה גרוע יותר,
הבגידה שלך בי,
או שמא העובדה שאין את מכירה אותי כלל?!
|
לא מסוגלת לשכוח,
לא מסוגלת למחוק.
לא מסוגלת לסלוח,
או לתת לעניין לחמוק.
|
לבד כל כך קשה, אחרי הרבה ביחד...
|
רוצה את זה.
ואין לי עוד.
לבד עכשיו.
וחושך פה.
|
מר מאהב לטיני הגיע,
מר מאהב לטיני ראה,
מר מאהב לטיני כבש.
|
אני כבר למדתי מזמן,
שעיניים כחולות זה עניין מסוכן.
|
שבריר שניה, זה כל מה שנדרש
כדי שעיניי ישובו ויתערפלו,
כדי שהדמעה תיפול ותחליק על לחיי,
כדי שתוכיח לי שוב כמה אתה לא באמת אוהב אותי.
|
עומדת ובוהה בה.
מקשיבה ולא שומעת.
מדברת, ולא מוציאה מילה.
ופתאום גופי כבד עליי.
|
|
|
טוב, ציפורה...
אח... ביד...
וציפורה, על
העץ...
איך נולדים
פתגמים |
|
