|
ב- 27.1.03
עזבתי את העולם זה
אף פעם לא מאוחר מדי
כתבתי
חיברתי
יצרתי
אהבתי
במשך כל חיי
המגרה נפתחה
חיים שלמים יוצאים החוצה
ונוצרים מחדש
אמא שלי, נעמי, נפטרה בפתאומיות מדלקת בלב. אחרי
שהיא נפטרה, מצאתי ערמות על ערמות של שירים, סיפורים
ופרוזה.
בדף הזה היא חוזרת אלי, חוזרת אל העולם, ומביעה את
עצמה מחדש דרך הכתבים שלה. זה כמעט כאילו שהיא...
פה.
דף היוצר שלי: http://stage.co.il/Authors/OrMem
בשם כל האצבעות מהקטנה שבינינו - היא הזרת, ועד לבוגרת - הלא
היא עבדכם הנאמן, הרי אני להודיע כי חיות אנו
|
ואני בוכה ומתחננת
לך כבר, לך
ואתה לא מש, לא זז
מחייך בטוב לב, בנועם
|
אני רוצה הביתה
אל חלומות ורודים
מלאים בחיילים נאצים שחורים.
|
בריחה
מחיים שלמים
שעוברים במשך יום
ועוד יום
|
נישואי המסודרים
התנפצו אל סלעי תשוקתי
הבלטי נשלטת
להיות בקרבתה
|
חסרת אונים
חסרת נשימה
אינפוזיה!
|
פנסיך כבויים
ורק מנעול הויתך
עובד בצורה מכאנית
|
גב מכריז על קיומו
בכאב מתמזג
|
תחושות, רגשות, תהפוכות
מרכז העולם
אשנב הטבור
|
לא הצלחתי עדיין לפרוץ לי דרך ולצאת
ומרחוק זוהר לו החופש באור נגוהות
אור חיי החדשים מחכה לי בצחוק גדול
|
אני מושיטה אליך יד
ואתה כאן
אינך בר השגה
נעלם בערפילי ההר
|
החום כבד מנשוא...
רוטנים האנשים
|
אתה הולך ונעלם
מאחורי פומית הטלפון
העקרה
|
טיפות הגשם דפקו במקומך על החלון
ואתה לא פתחת אותו
ולא הגעת למיטתי
|
חפשתי את השקט בטבע
אבל,
הצפורים צייצו
|
מות
אלי
אלימות
היא רגש
אצור
|
היא חיה איתי בזכרונות
רק קצת פחות
מאמא שלי בשר ודם
|
עזות אשכים
מחציפה אל פני אשה דתיה.
|
נולדתי זה עתה
בפנים קמוטי צחוק והנאה
|
על השמדת הנעורים של אבא שלי
והרגשות הנפלאים שיכלו לצמוח בקרבו
על רצח נעוריה של אמי
דור ראשון לכעס אינסופי
|
זה המעט שיכולתי לתת לזבובים
|
הפכתי לעירונית מושלמת -
אני נלחמת!
|
נטולת בקורת
ללא חוש
נטולת עצמית.
לעצור, לרדת, להשאר
לא לכתוב.
|
נשארתי עם המון קירות ונעמי אחת
|
לפני עשרים ושלוש שנים
ניתקה המילדת את חבל הטבור.
|
טבעות שחומות
נוגעות באשליות
בתקוות שנסקו
והתנפצו
|
והטבעת שעל ידך
תבריק בלובנה
הפחד בעיניך
יצבע את פניך לבן
|
בעשן ארובות בית חרושת "צד" שנסגר
בקולנוע "קסם" שבמקומו בנו בנין דירות עם סופרמרקט גדול
שם בכינו עם חוזליטו עם כסאות עץ חומים חורקים
|
געיות של חופש
נשלחות אל חלל סרחון הרפת
|
מתחבטת בין המון נמלים החוששות
|
ואנחנו נפגעי אהבות חיים שהכזיבו
כבר לא מדברים
במילים שהתרוקנו מתוכן
|
אנחנו נשארנו - שירי ואני,
וכשלמחרת פתחו את הדלתות
ה ת פ ר צ נ ו ב ה מ ו ל ה
ק ר א נ ו ב ע ר ב ו ב י ה
|
אבא עוזב את אמא
ואמא מתה.
|
הבוקר פלט את צפירת יום השואה
קולות יללה נערו אליי
לועות כלבים משועממים
|
אני דיירת זמנית
במסגרת שקוראים לה אני
|
ידי מושטות בחדוות אסירים
להכבל באזיקי חיוכך
|
והעיניים ממוססות
את הרגע
בחיוך משתפך והולך
|
מבחוץ הכל היה ורוד
ובפנים שינה גונו לשחור משחור
כל מה שלא בסדר
לא היה במילון המשפחה הפולניה שלי
|
חמושה בג'ינס
ובחולצת בד רחבה,
נעלי ספורט מרוטות
ומשקפיים מרובעות,
יצאתי לקרב במיניות
משוללת כל חושניות.
|
השעה: תשע עשרה אפס אפס.
המקום: רחוב אלנבי.
|
מה ילמדו בשיעור הראשון? כיצד לעבור את הבוקר בשלום?
|
הספרים האלה ממלאים את ראשך בכל מיני רעיונות, מחשבות, ומה
יהיה בעתיד? תראי את שתי אחיותייך, הלכו לבית ספר לפקידות. מה
רע? אם היית הולכת ללמוד פקידות אולי אפילו היית מזכירה בכירה?
|
|
|
נמאס כבר מהמכות
בישבן, אולי
תגוון קצת?
עז נימפומנית |
|
