|
כותבת צעירה וחדשה.
יש לה עוד הרבה ללמוד
הוא ישב בתא הזה שנקרא 'החדר שלו'. דפיקות לא פוסקות פקדו את
דלתו. הוא הבחין בטיפת דם על חולצתי הלבנה. נו באמת?! דווקא
עכשיו האף המעצבן שלו צריך להתחיל לדמם...
|
חשבתי שאחרי שהוא יחזור, סוף סוף הכל יסתדר. הוא ידבר עם
אלינור. הוא יסביר לה בעדינות את המצב, שהוא לא התכוון לפגוע
בה, אבל שלפני שלושה שבועות, לפני שהוא יצא למשלחת הוא אהב
אותי, והתנשקנו. כבר דמיינתי איך שהוא מדבר איתה ואומר לה שהוא
מצטער, אבל...
|
היא פתחה את היומן. התאריך היה העשרים ושישה בנובמבר, יום
חמישי. יום חורפי וסגרירי כצפוי. ממש כמו שאמר החזאי במהדורת
הבוקר. שתי פגישות היום. לא עמוס. היא יצאה מביתה, לא לפני
שנשקה לבעל האוהב. בית מרשים היה לה;
|
הנערה השתנקה מהבכי.
'אני מקווה שאת מבינה שאסור לך לספר לאף אחד מה שראית', אמר לה
אביה. אבל למריה לא היה האומץ לענות לו.
|
הוא לא הבין מה נסגר איתה, אבל כל רמ"ח אבריו היו בסערת רגשות
בגלל התופעה הזאת שנקראת יסמין.
דיברנו אתמול. היא התקשרה אליי. הייתי כל כך נרגש כשראיתי
'יסמין' על הצג. ידעתי שמתישהו היא תתחיל ליזום שיחות ומפגשים.
ידעתי שבתוכה גם היא חושקת במערכת הזאת שנרקמת
|
היא הייתה קונה בכל בוקר קרואסון חמאה וקפה חלש ומוסיפה לו
שקית וחצי של סוכרזית. אחרי זה היא הייתה עוברת דרך איזה פארק
שבו המכונית שלה חנתה ואז היא הייתה נוסעת ונוסעת עד הערב.
בשעה שבע היא הייתה חוזרת. מתעכבת 2 דקות באוטו ועולה לדירה
שלה. שם, ברחוב ביאליק.
|
כשהגעתי לשוויץ לא היה לי אף אחד. מעולם לא היו לי חברים. רק
מכרים. כאלה שאומרים בוקר טוב ויום נעים רק כדי להיות מנומסים.
|
חסר לי איזה שיר שיפיג את השעמום המעיק. כלומר, כשאני לבד. אני
אף פעם לא לבד...
|
|
|
המילים האחרונות
של הרוגי הלינץ
ברמאלה:
"אאוץ" |
|
