|
איש רנסנס אמיתי. פירסומאי, תסריטאי, עיתונאי, עבדאי
וגוזמאי. מתחרה על תואר השקרן הכי טוב בעיר, וגם
עובד בזה. לכו עליו, זה יעשה לכם רק טוב.
הוא עוד היה זוכר את השדות האין סופיים, או שכך לפחות נדמו לו
אז. נמשכים עד האופק. מה היה מאחוריהם לא ידע. אף פעם גם לא
חיפש. מאחוריהם היה דבר לא ידוע. הם היו מהצד השני של פסי
הרכבת אותם אף פעם לא חצה
|
אמא שלה באה לאסוף אותה. היא הייתה בסה"כ בת שש- עשרה. עמדתי
עירום בחדר המדרגות וצעקתי אחריה שממילא היא היתה זיון גרוע.
אח"כ הצטערתי על זה והחורף הגיע
|
הוא הביט מטה אל הכרס הקטנטנה, הכמעט בלתי מורגשת שגידל זאת
שנראתה תמיד בולטת קצת יותר מדי בבגדים שהיה קונה בחנויות
אופנתיות כדי לפצות את עצמו ולהרגיש שהוא עדיין בפורמה. הוא
תמיד טרח להכניס את הבטן פנימה ואת החזה החוצה, כמו שאמרו לו
|
אני לא יודע למה עשיתי את זה, זה כבר עניין לשרינקית שלי, אבל
על הכיסא לא ישבה אמא שלי, ישבה איזו מישהי שבחיים שלי לא
ראיתי. ולידה ישבו כמה חבר'ה והעבירו קטעים ממה שקורה בגילמן
|
יש משהו מאוד מרגיע בלהיות לגמרי בזבל, חשב רני כשהוא שוכב
על המיטה ומפריח טבעות עשן לעבר התיקרה. התחושה, לא, הידיעה,
שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות גרמה לו לצמרמורת נעימה.
אפילו טריקת הדלת לא הקפיצה אותו ממקומו. שתלך, חשב. מגיע לה
בריבוע.
|
הוא נעמד בפינת המטבח והביט עליה בשקט, כשהיא עם גבה אליו,
לבושה בחולצת טריקו גדולה ודהויה עם הסמל של פלחה"ן גולני, ועם
הבוקסר שורטס המפוספסים שלו. הוא נעמד שם נשען על המשקוף
המתקלף ומילה אחת עברה שוב ושוב במוחו - תודה. תודה. תודה.
תודה. תודה. תודה...
|
הסתכלתי עליה. עיתונאי מזדקן שהיה לו טור פלילי באחד המוספים
היה בדיוק עסוק בלספר לה איך החבר הכי טוב שלו זה המפכ"ל ,
וכמה שהם אחוקים, כמו, נגיד, אביב גפן ולאה רבין. שיהיה
|
תחייך, תחייך יא מניאק. תחייך כי טוב לך, תחייך כי אתה נחמד.
תחייך. תחייך עד שיכאבו לך העייניים תחייך עד שישברו לך
השיניים. תחייך כי אתה הולך ונעשה צעיר יותר. תחייך כי אתה לא
צריך אף אחד. תחייך כי אתה יפה, תחייך כי אתה בא ממשפחה
מצוינת.
|
והחברה הכי טובה שלה אמרה לי במסיבת שחרור, שהיא תפסה איזה אחד
מבוגר ועשיר שמחזיק אותה ממש קצר וזה כנראה מה שהיא צריכה
ואח"כ כיבתה את האור ומצצה לי
|
לפתע בצבצה בו התהייה שזה אולי מן דרך של הצהרת בעלות, כמו
הכלבים שמשתינים על העצים, הוא משאיר אחריו כתמים של קפה בכל
מקום. ומאפרות מלאות. ועטיפות צלופן של סיגריות אל.אמ. לייט
שהוא היה מעשן בכפיתיות, ללא הפסק
|
אנשים מסתכלים עלי כשאני הולך ברחוב, הם רואים שאני צוחק עליהם
בפנים. הם יודעים שהם בזבל אבל אני בעננים. פלא שכולם שונאים
אותי? קחו בחשבון את העובדה שממש לא איכפת לי ממה שהם חושבים
ותבינו שהמצב שלי ממש על הכיפאק.
|
הוא הרגיש מוזר כמעט כל בוקר כשהתעורר, אבל אחרי הקפה הראשון
וצחצוח השינים זה היה בדרך כלל עובר, ואלון היה ממשיך בשגרת
יומו שכללה בד"כ שתיית עוד קפה, רפרוף על עיתוני הבוקר, בהיה
בקירות, ארוחת צהריים שכללה בד"כ סנדוויץ' עוגה והפוך בקפה
השכונתי.
|
"אני לא יודע" השיב אלון, לוגם מהקפה הפושר. "קמתי בבבוקר
וראיתי את זה." אמיר שאב לגימה רועשת מהתה בלימון שלו.
|
"אני רק מקווה שהוא עדיין בבית" אמר אמיר ודפק בעצבנות על דלת
העץ הכבדה של הקוטג' בהרצליה פיתוח. "וגם אם לא, לפחות תראה את
אחותו, היא די פצצה, דרך אגב, ומתאימה לגיל שלך."
|
|
|
הידעת?
הדשא ירוק
והעננים
כחולים.
אחת שאכפת לה. |
|
