|
אני לא יודע אם אני חי או מת.
אני נע בחלל גמיש, שחור, אפל. אני לא נתפס לשום
דבר...אני ממשיך לנוע, כמו כדור המפלס דרכו אל הלב.
הבירה השחורה נגמרה, נשארה רק מטלית לחה לניגוב
הידיים.
קולה של אימו יכול לנוע רק קדימה
|
אף גרגירי העפר שהתערבלו ודהו אל הקרקע לסרוגין באזורים האלו,
לא ידעו על מגוריה של ישות אחרת מלבדם בסביבותיהם, שכן אדם זה
מעולם לא חצה את פתח ביתו, ומעולם לא העז הוא גם לשלוח מבט בעד
החלונות המזוגגים הנרחבים שהתפרשו על שניים מכותלי משכנו...
|
היא נאנחה כאשר שפתיו פרפרו על בשרה.
היא לא התנגדה.
היא לא התנגדה גם כאשר הוא הוביל אותה אל מחשכי המרתף, שסירב
להיכנע להפצעת השחר.
|
השחר קרע את הלילה מעל פני הגן בקרניו המשוננות שהפציעו מתוך
העמק, התגלגלו במורד הגבעות, חלחלו דרך צמרות העצים ונצצו על
פני מי הנהרות. הבוקר העולה מצא את אדם באותה תנוחה, שבה הוא
מצא אותו בכל יום מחדש מאז תחילת הזמן. הוא ישב בצילו של "עץ
הפירות הסגולים".
|
עיניו צנחו למרגלות רגליו.
הוא הביט מטה.
מתחתיו נפרש גרם מדרגות. אחיזת מבטו ריחפה על פני כל מדרגה
ומדרגה, והוא הבין כי אין רואה הוא את הסוף.
|
"גברת" הוא מלמל, גניחה מלווה כל הגה שמשתרר מפיו "אולי תגידי
לי כבר לאן את רוצה?"
"אני אמרתי לך" השיבה היא, עוקרת עיניה מהים ומעבירה את מבטה
קדימה "כבר דיברנו על זה. אני אגיד לך לעצור, היכן שיהיה לי
טוב"
"כבר ארבעים שנה את אומרת לי את זה" הוא הגיב
|
הצללים שזרמו על הקירות דמו לטירה אפלה הממריאה מעל עמק לילי.
הם בעבעו בזיו הקלוש, כאילו עומדים לקום לתחייה. שתיקה אפפה את
פינת האוכל. היא קירבה את הכוסית בזווית אל שפתיה, נותנת ליין
להשפך אל תוך גרונה. גחל מעושן של תשוקה נושנה ניצת עמוק בתוך
בטנו.
|
הם התקדמו אך עוד כמה צעדים ובאופק הופיע הרוצח, בורח חזרה
לשטחי האויב.
אחדים מהם העיזו לחייך, אך חצי חיוך בלבד, מן עווית בקצה השפה
העליונה שהתפרשה אט אט עד שכבשה את הפנים כולם.
צחוק פתאומי החל מהדהד בשדה הערום.
|
כשהיה קטן אמא שלו ספרה לו כי כאשר אתה פוסע ליד כלבים הם
יכולים לחוש בפחדיך.
להריח אותם. האם זה כך? האם לפחד יש ריח? האם לאימה יש מרקם?
שכן אם נכון הדבר אזי הוא חש בה, חש בה היטב. היא התמצקה עמוק
בבטנו והחלה מטפסת מעלה, פושטת בגופו.
|
כל החלונות והדלתות נותרו נעולים, והאזעקה לא הופעלה. המשמעות
הייתה שמי שהרג את אלונה הגיע מתוך הבית. אחד מבני המשפחה שלנו
היה הרוצח.
|
הזמן האט כמו גלגל רולטה המאבד את תנופתו. הוא חש בדם קופא
בעורקיו, במחשבה המתהווה בתודעתו מתמוגגת כערפל, במוות לוכד את
הנשימה המטפסת בגרונו ולא מניח לה. עורו התרפה על עצמותיו,
לשונו צנחה אל תוך בריכת הרוק הסמיכה שמתחתיה, ושפתיו
המתייבשות התמצקו
|
את יכולה להגיד שקר לך
אבל מי שקר לו לא מתפשט
את יכולה להגיד שנמאס לך
שבחוץ הכול כל כך שקט
|
בציור לא אוכל לבטא את פנייך
ובמילים לא את כיסופי
כי יוקד בתוכי לובן עינייך
כבושם העולה באפי
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
מאז שנולדתי אני
לומד, למה
לעזאזל שאני
ארצה להתגייס
לקרבי ולמות
לפני שהתחלתי?
טיפש. |
|
