|
Sceptian
 
בהתחלה הוא נולד.
ואז כולם שמחו, והכל.
ואז הספיק להם.
באיזשהו שלב הוא החליט לקחת חיית מחמד. קראו לה
אמפתיה, והוא גידל אותה וטיפח אותה, עד שזה יצא
מהאופנה והוא ניסה לזרוק אותה, אבל היא נידבקה
ונידבקה, עד שבסוף היא הפכה להיות חלק ממנו,
המניאקית.
הוא בולע ידע.
הוא שואב אותו ומעכל אותו ומוציא אותו מהצד השני,
ואז זורק אותו על אנשים, ותמיד מחכה למנה הבאה, מנסה
להיגמל אבל לא מצליח.
זה לא היה זעזוע המוח השני. זה היה עוד מלפני זה.
ככה הוא.
שיעמום הוא הרגש המתסכל ביותר בעולם.
למה לנסות?
הוא שכב על המיטה הפשוטה בחדר הקטן והאפור שלו, בוהה בתקרה -
שם היה צוהר קטן, שדרכו לא ראו כלום מלבד השמים.
שעות על גבי שעות הביט אל השמים, כאילו רואה את העולם שבחוץ
מבלי לראות דבר למעשה.
|
קובי תמיד היה מרוצה.
הוא היה מרוצה מהכל. מהחברים שלו, מהעבודה שלו, מהבית שלו.
בעיקר מהעבודה שלו.
האמת הייתה שהוא לא ידע בדיוק מה היא הייתה. הכל התחיל מזה
שאמא שלו צעקה עליו שהוא מוזר ומטורף ואמרה לו ללכת לעזאזל. אז
הוא חיפש את עזאזל. ולא מצא.
|
זה היה בדיוק בגיל 34 כשהוא גילה שהוא בעצם טייפ.
הוא ישב לו בכיסא הנדנדה שבסלון, רואה סרט שהוא הזמין מהחנות
דרך הטלפון לכבוד יום ההולדת, מקשיב לקול ישראל תוך כדי.
אז הוא שם לב לזה.
|
שלומי היה בן 24, גובה ממוצע, שער שחור.
הוא גר בדירה שכורה, לבדו.
רווק.
|
למה? ככה. כנראה שהוא היה חרוב מוזר. אבל זה לא שינה את העובדה
שהוא ניסה שלא להיאכל בכל דרך אפשרית. עבר חודש, עברו חודשיים,
והחרוב נהיה גדול ויפה, ללא שום פגם. הוא ניסה להיחבא, ניסה
אפילו להפיל את עצמו על הליכלוך- מה לא עשה כדי לא להיאכל.
|
כשהייתי יותר קטן, חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שאלוהים לומד איתי
בכיתה.
ככה למדתי שיש דברים שלא חייבים לספר.
אני ואלוהים, אנחנו היינו חברים הכי טובים. כולם ידעו שאיתנו
לא מתעסקים.
|
יוסף היה בנאדם טוב, אופטימי והכל.
בטח שכן.
פעם.
הכל התחיל לפני כמה שנים, כשהוא היה בטיול באילת עם חברה שלו,
שלי.
אחרי הרבה נידנודים מצידה, הוא הסכים ללכת איתה לריף הדולפינים
כמו שהיא רצתה-
הרי בחורה שכזאת לא מוצאים בכל יום.
|
באותו בוקר אביבי אף אחד לא היה מסוגל לחוש באסון הקרב ובא
בדילוגי אנטילופה נרקומנית.
מלבד, אולי, הפרות שניסו לתקוף אותנו.
|
"נו יאללה, למה אתה עצוב?" שאלתי אותו בקול מוחה.
"לא שמעת את הרופא? יש לי מאניה דיפרסיה."
"יא אידיוט, מה אתה לא יודע מה זה? רבאק, זה לא כאילו יש לך
איזו מחלה סופנית או משהו. זה רק אומר שיש לך קצת דיכי, זה
יעבור."
|
המגפה, שהחלה בשנת 2018 לערך, הועברה, על פי מחקרים רבים,
מהלמינגים, הידועים בנטייתם לצעוד אל תוך הים ומצוקים. שנים
רבות יוחסה התנהגות תמוהה זאת לנסיון של הלמינגים להגביל את
גודל אוכלוסייתם בכדי למנוע מחסור במזון, אך לבסוף התבררה האמת
הפשוטה- נמאס להם.
|
עמדתי שם. לפתע הבחנתי בו, נקודה קטנה על הרצפה הקרה.
|
כל לילה מוטי היה מתגנב למגדל המים הישן, ושולף מהשיחים את
הסוד שלו.
מוטי היה בן 43, אבא לשניים, עם עבודה מכובדת, אישה טובה, ובסך
הכל, בלי כלום בחיים.
כל בוקר הוא היה קם, אוכל, עובד, חוזר הביתה בערב, מבלה טיפה
עם המשפחה והולך למיטה.
|
מהבוקר ועד הערב הוא הקדיש את עצמו להתמכרות.
התמכרות למה?
לסמים, לסיגריות, לסכנה, לאנדרנלין, לזריקת שבלולים קטנים אל
תוך הירקון.
דניאל היה מכור להתמכרות.
|
זאת למשל הסיבה שאדם תמיד היה לוקח איתו קיסם שיניים לבית
הספר. לא היה לו לגמרי ברור למה - הרי הוא לא נהג לאכול שם שום
דבר, חוץ מארטיק לימון, כשהוא מצא כסף על הרצפה. אבל זה הרי
ממילא לא שוקל הרבה, אז הוא לקח את הקיסם.
|
היה זה יום ככל הימים כשיעל הלכה לה בקניון בדרכה לסרט
מסויים.
לפתע שמעה קול צעקה מאחוריה: "סליחה, גבירתי!"
היא הסתובבה במהירות, בדיוק כדי לראות גבר נאה ושרירי עומד
מאחוריה.
הוא מסר לה את ארנקה. "סליחה גבירתי, הפלת את זה."
|
הוא הלך לעבר פסי הרכבת.
"יש לי מזל," הוא חשב, "הרכבת של 11 עוד מעט מגיעה."
והוא עמד על פסי הרכבת.
בעדינות, הוא הניח את ראשו כנגד המתכת הקרה של פסי הרכבת.
מוכן למוות.
|
יחיאל שכב על הערסל, מתנדנד מצד לצד, שתי יפיפיות ברזילאיות
מנפנפות מעליו בעלי דקל גדולים. הוא חייך בחיוך החדש, המושלם
שלו, כשהוא שרבט על הנייר הצהוב את חתימתו.
השטן הסתכל עליו במבט זדוני:
"עשית את הדבר הנכון, יחיאל."
"אני יודע", אמר יחיאל.
|
פלי.
הוא הטיל את המטבע.
יצא עץ.
פלי.
הוא שוב ניסה.
עץ.
פלי.
עץ.
פלי.
עץ.
פלי.
|
אישה זקנה הולכת ברחוב.
לפתע מחליקה מהמדרכה.
שברה את האגן.
ילד קטן מצביע, וצוחק.
אבל זה בסדר, הוא רק ילד.
|
-למה הוא ככה?
-אה, בהתחלה הוא היה שיריונר. הוא הלך להשתין, הטנק עלה על
מטען חבלה, הוא היה היחיד ששרד. אז הוא ביקש העברה.
-וואו. הוא אמור להיות אז שמח שהוא חי, לא?
|
זה היה בגיל 12.
אני, אמא ואח שלי הקטן הלכנו לקבל את פני אבא בחזרה
מהונג-קונג. כשהגענו לשם, ראיתי מטוס נוחת. "וואו". כל כך
הצטערתי שאני לא יכול לשמור בראשי את התמונה לנצח.
|
מסתכל מסביב
את העולם בוחן
|
הטיס הוא העפיפון ברוח הקלה,
הוא המריא לשמיים ללא תקלה.
רץ עימו הילד, במורד הרחוב,
שעות רבות, הלוך ושוב.
|
אני בוכה
על הזמן החולף
על הצליל שבדממה
על השיגרה האיומה
|
שתי שניות להוציא מילה.
חמש להתחיל בריצה.
דקה לדרוש בשלום חבר.
חמש דקות לדבר.
|
לוליין בקרקס, הולך על חבל דק.
חולם ונוטה, מתעורר ולצד השני.
לא רוצה להגיע לצד השני, אבל באמצע לא טוב, להתחלה כבר אי-אפשר
לחזור.
עובר מה שאחרים לעולם לא יגיעו אליו.
|
מפלס לי הדרך
ושובר את הגלים
מתקדם לי בעולם
של יצורים כישרוניים
|
כשפרפר בוכה
אז השמש תשחיר
כשפרפר בוכה
העולם יאפיר
|
כמה מצחיק.
הוא החליק מהמדרכה.
|
הבעיה שלך היא שאתה מנסה יותר מדי.
תתחיל לזרום, להנות מהרגע.
אל תנסה להבין, אל תנסה לחשוב, אל תנסה.
קח את זה בקלילות.
|
כששני אנשים מדברים,
יש שתי אפשרויות.
או שהם מחפים על רגשות, או שהם מגלים אותם.
נאמר שהם מחפים עליהם.
|
אם היה לי כישרון היה יוצא יותר טוב.
|
תמונה שעשיתי ביום הראשון שלי בעיצוב תלת מימדי. שיחקתי עם
התאורה קצת.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
היינו צופים...
בחזירים
מעופפים. |
|
