אין לי כל כך הרבה דברים לכתוב על עצמי
אפילו כשאני נזכרת שבתור ילדה קטנה תמיד חשבתי לעצמי
שלכתוב רזומה יהיה בשבילי כיף חיים...
אתם יודעים איך זה כשאתם אוהבים לדבר... במיוחד
אנשים כמוני..
לא יודעת כל כך מה להוסיף אבל הייתי רוצה לשתף אתכם
במשהו קטן שחשבתי עליו לפני כמה שנים ונזכרתי בו לא
מזמן
הרי כל הדברים הרעים שקורים לנו בחיים לעולם לא
יסתיימו ובכל פעם כשפאדיחה חדשה מתרחשת ובאה לעולם
רבים מאתנו מוצאים עצמם מתחת לפנים אדומות
ומבוישות.. אז תחשבו לעצמם שיקרו לכם עוד המון רגעים
כאלה ואין לכם סיבה להתבייש ולחשוש מאחרים, כי בסך
הכל אף אחד לא יזכור לכם את הדברים הקטנים האלה.
זהו.
לכו להנות, לצחוק, לטייל ולכתוב... המון..


אגב, אתם בטח תחשבו לעצמכם איזו מן אובייקטית מוזרה
שאני, והכל בגלל החיבורים שהעליתי לאתר (בדרכלל כולם
פורקים כעס).. אבל לא. אני לא בנאדם כזה עצוב בחיי
היומיום... כל הדברים שאני כותבת נכתבים בדרכלל
כשאני כמעט ומתפוצצת מכל הדברים שעוברים עליי
ומצטברים לי בלב (כמעט כמו אצל כולנו) וזוהי בעצם
התרופה שלי.. הכתיבה..

ברומו של עולם מסופר על אישקטן עם מוח גדול. אישקטן שידע כמעט הכל! התעניין בטכנולוגיה ובשלל מכשירים, ידע מתמטיקה ועוד המון נושאים. הוא בחל בהכל, רצה לדעת כל נקיק ונקיק מאיפה הוא הגיע רצה לדעת מאיפה השמש צריכה להפציע, אבל כל זה לא עזר לאישקטן שהחליט יום אחד

אהבתם, אהבתנו- האמנם? שנים של מלחמות ושנים של דם שנים של אכזבות אך בלב את כולם

כמה פנים יש לכובע מכתב למרות שלא תדבר איתי אח"כ ולא תרצה לדבר איתי אחרי זה אני נורא אשמח אם המכתב הזה נגע לך ולו בקצת באחת הדלתות של חדרי הלב או במעטפה האופפת את התאים האפורים בראש שלך.