|
הילה הקטנה נולדה בשנת 1987 בין עצי הדקל (שעוד לא
באמת יובאו מאפריקה בשלהי האייטיז) וכיכרות מוארות
ופורחות, ויש גם דגלים מגניבים ביום העצמאות...
לעיתים הטענה הייתה, בעיקר מצידה, כי היא בכלל לא
כותבת סיפורים. היא מראה את השקפתה בעניין בסיפורה
"אומנות, או משהו כזה..." , מדי פעם נדמה כי זו לא
היא שכותבת את הקטע, שבעצם ליד שלה יש חיים משל
עצמה, כשמתחילות להתמלא על הדף (או לאחרונה, על
מרקע המחשב) מילים, ואז לפתע נוצר מן קשר מוזר בין
המילים, פתאום זה מתחבר לקטע, ויש לעיתים אפילו קצת
פואנטה...
הילה הקטנה החלה את דרכה בכתיבת תסריט מטומטם
להפליא, על חבורה משונה בארה"ב של שנות ה 2000 ,
כשסופות שלגים והוריקנים מכסים את כדור הארץ לאחר
התעלמות מאסון אקולוגי, בדרום מתחילה התמוססות של
קרחונים, בצפון סופות שלגים וציקלונים. חלק מהחבורה
מוצאים עצמם תקועים בעיר ניו יורק בחורף סטייל מרכז
יבשת גרינלנד ביום טוב, בסוף כולם מדרימים למקסיקו
והופכים לפליטים שם. הסרט נגנז בשל פאדיחה עתידית
שהייתה עלולה לקרות.
כמו כן נגנז גם סיפור על סוכן נסיעות בעל תסמונת
"פיטר פן", סיפור זה נגנז בשל... היא עדיין מנסה
להיזכר בסיבה... זה דווקא היה סיפור נחמד...
היא המשיכה בשרבוט מילים שנחשבות בעייני מביני דבר
לשירה (הילה הקטנה איננה נחשבת "מבינת דבר")
גם בתור "יעני משוררת" היא עדיין ניסתה את מזלה
בכתיבת סיפורים קצרים, אהבתה הגדולה ביותר (מי אמר
השפעות של אתגר קרת ובוקובסקי? אל תגידו יותר...) ,
בסופו של דבר מניסיונות כתיבת הסיפורים, יצאו כמה
יצירות ראויות.
בנוסף הילה הקטנה גם מצלמת מדי פעם, מנסה לחפש דברים
יפים, או פשוט אחרים לצלם, כי שקיעות חורפיות בקריות
מהמרפסת של הבית יש מספיק, ניתן לומר אפילו, די
והותר...
כתיבה של סיפורים ארוכים יותר או תסריטים היא זנחה
בשל אמונה שאפשר להגיד את כל מה שרוצים בהרבה פחות
מילים מהערך "מלחמות ישראל" ב"אנציקלופדיה העברית".
חוץ מזה, סרטים נשאיר לטרנטינו לעשות...
הילה הקטנה אוהבת לשבת בפאבים אפופי עשן (יש! יש עוד
כאלה!) לשתות וויסקי ולשרבט מילים על מפיות ותחתיות
של בירה, אל דאגה! היא לא כותבת את הספר החדש של
"הארי פוטר" ! אולי רק על עלילות המין של "הרמיוני
גריינג'ר"...
"לפעמים
אתה בסך הכל רוצה לשתות מים
אך אי אפשר
כי בכוסות רק יין
ואת היין בל תזרוק (!)
כי אחרת מה את ראשך ידפוק"
(תל אביב, סתיו, 2003)
הוא פחד ממך ובצדק, הוא פחד כי אני חששתי
|
מילא חוסר השינה, אבל הכתם המעצבן הזה על היד, שנשאר מהדיו של
העט, זה נדבק על היד ולא יעזור כמה אני שוטף אותה הדבר הזה לא
יורד, זה מטריף אותי כבר! באמת שניסיתי הכול! ליפה, אקונומיקה,
כלום לא עוזר.
|
התחלתי לבקר את הדוקטור
פעם בחצי
שנה, בדר"כ
בדצמבר
ומרץ.
|
בלילה, אחרי ששכבנו והיא נרדמה, ראיתי אותם מנסים להיכנס לראש
שלה, כל הלילה עמדתי על המשמר! מיניתי את עצמי מילולית
כ"שומר הראש" הקטן והיפה שלה...
הנחתי ידיים על האוזניים הרכות שלה, ארבתי להם בחושך, הסתרתי
את עצמי אפילו מאורו של הירח, נשארתי ער ושמרתי שלא
|
אני שוכבת שם, בקצה המיטה, מאובנת בתוך הרגשות האלו שלי ,
נוזלת, מתבוססת בדמי, קול צחוקם מהדהד, איני מסוגלת לזוז יותר,
לא לדבר, לא להניד עפעף, הדם נקרש סביב עייני, אותו הדם
שבכיתי, הדם הקרוש, הקשה הזה ששומר על עיניי פקוחות, שלא
אפספס חלילה שנייה מהרגע הזה
|
אל תרקדי! היה פוקד עליה כשרצתה להרגיש לרגע קט את הקצב בגופה.
אל תרקדי! כולם כאן נראים כאחוזי תזזית!
|
''תלך ממני!''
''תפסיקי לצעוק כבר! אני רק רוצה לדבר רגע!''
הוא תופס לה את ידה החשופה, מושך אותה בכח, היא נמלטת
מאחיזתו.
''תלך!'' כמעט שבוכה, היא לגמרי מבוהלת.
|
כי במקום שהעצב יקשה
הוא פוצע, מרכך
|
ובמכון מציצים אל שדי המתמחה ללשון
בעודה מתכופפת
מכופפת אל פיה הענוג.
|
זה שיחלחל בתוך הנשמה,
ימלא את הנקבים הקטנים
|
לעיתים קצת דומע
אתה תמיד יודע.
|
הוסף לו קמצוץ
אהבה לאומית, לאום לא שלך
|
גן החיות התנ"כי, ירושלים.
|
|
|
מזל שאין
"הגיבו"
לסלוגנים... |
|
