|
הילה בוסי-יפת נולדה ב1979 בחורה רומנטית חסרת תקנה
שמאמינה באהבה וכואבת אותה בכל רגע. שירה נכתבים
מתוך הרגש, לעיתים ילדותיים ואפילו קצת רדודים אך הם
נוגעים.
"כותבת כשרעה לי
במקום לבכות
כותבת כמרגישה
שאי אפשר עוד"
כשירדה מהאוטובוס ועמדה לעבור למדרכה השניה היא הבחינה בחתול
צולע מטייל לו באמצע הכביש. היא חשבה לקחת אותו לדירתה לטפל בו
ולאמץ אותו. ואז עברה משאית ודרסה אותו. היא כמעט ובכתה, אבל
היתה גם קצת מרוצה - היום הזה הוכתר בהצלחה. היום הזה הוא לא
סתם.
|
השמים זרועים כדורי גז זרחניים שמתיימרים להיות כוכבים, אי שם
באופק הרים מנסים לגרד את אלוהים והשמש מחליטה שנימאס לה
להיתחבא והיא רוצה לצאת לאור.
|
רק שם, ידעתי,אוכל לתקוע את חרבי, להתיש את כוחה, להכניע נפשה,
להרוג אותה.
|
החבר הכי טוב של חבר שלי השתגע. זה היה ברור לכולם שזה רק
עניין של זמן עד שזה יקרה, אבל איכשהו כשזה באמת קרה כולם היו
נורא מופתעים. כולם, חוץ ממני...
|
כבר לא חותכת ורידים
למרות שהיו רגעים
בהם הסכין חתכה
אבל לא נגעה
|
אני רוצה
להיות שיכורה
עד אובדן תחושה
עד אובדן תנועה
עד חוסר מחשבה
|
באה אליך כי לא יכולה
באה ומתה על מפתן ביתך
|
הכדורים כבר נבלעו
כוס המים כבר ריקה
זה אפילו לא יכאב
זה יבוא כמו נשיקה
|
הבית הנטוש גם הוא נהרס
ובלב השבור עוד סדק
|
זה היה היום הכי קר בשנה
כשהסופות שבחוץ השתוללו בשקט בנינו
|
ואחרי שנשכבתי בלב התהום
וחיכיתי למוות שיבוא
|
ואחרי שמתתי לעצמי
וחייתי בשבילך
|
איש פותח דלת
ומציץ
איש פותח דלת
|
הלב שורף
הדם שותת
החזה חסר נשימה
|
כי בחורף, בסתיו
או אולי אחרי האביב שחלף
חלמתי אותך ואת
|
כל אהבתי אליך
הוכפלה, שולשה
|
ראיתי פעם פרפר גווע
נח לו על הקרקע
ובמאמצים רבים מפרפר בכנפיו
מנסה להמריא, לצאת מן הבוץ
אך כל מאמציו היו לשווא
|
היא שחקנית מהוללת
והעולם בשבילה הוא במה
|
אלוהים למה העלים נושרים?
אלוהים למה השמיים בוכים?
|
לנתק את הטלפון
לכבות את האור
|
|
|
מאז אותו מפגש
לא הצלחתי לעצום
את עיניי. לא
הייתה לי כל
תחושה באף לא
אחת מרגליי,
וכנראה שגם לא
בשום איבר אחר.
ידעתי שלא הייתי
צריך להתגרות
בגורלי בפעם
התשיעית.
החומרים שהגוף
שלי הכיל לתוכו
בימים האחרונים
כנראה עשו את
שלהם...
(מיומנו של חתול
מפוחלץ) |
|
