|
הילה היא בן אדם מתוסבך.
פסיכופתית פסיכודלית פציפיסטית אנרכיסתית סאדיסטית
מזוכיסטית (בחלקה) ואלקטרונספלוגרפיה.
אבל יותר מכולם, מכורה ליאוי (למרות שהיא אוהבת יותר
יאוי עדין ושונאן איי..).
יש לה הרכב גנים מסובך:
שליש דרקונית, שליש זאבה, שישית קנדרית, ושישת
חצילה.
כן כן, זאבה. מפתיע, אבל היא גם זאבה.
ברקע צרחות האימה, ריח הבשר החרוך ורעש מבני העץ הקורסים תחת
משקל הלהבות, הילכה לה לבדה נערה צעירה, גילה לא עולה על 19
שנים, שערה שחור וארוך, גולש על גבה כמפל של אופל. חיוך מרוצה
מרוח על פניה.
היא החזיקה בידה ציפור שיר. כולה עשויה להבות נוצצות, ששרה לה
בלי
|
ואם יתחשק לי אז,
לתקוע בך סכין,
איך תגיב?
|
אין לי אף אחד,
יש לי רק אותך.
אין לי חיים,
אני קיימת בשבילך.
|
מה יקרה לי,
אם יום אחד אקשיב לך?
|
עבר הרבה זמן,
אולי כבר שנים,
אני ראיתי איך הן חולפות,
איך אל פני הן עוברות,
אני התרגלתי,
|
חבר טוב כמוהו,
חבר נחמד, עוזר, כמוהו,
הייתי רוצה שהוא יהיה כזה.
אבל הוא לא. וזה מפחיד.
את שנינו.
|
ואולי יום אחד,
אציץ מעל המים,
ואראה עולם שונה מהעולם שעזבתי.
מהעולם שהיה טוב אליי,
אבל רע יותר,
ושם אמצא פנים יותר בוכות ממני.
|
והזמן עובר והשעון מתקתק.
ככה זה כשיש מחסום כתיבה.
|
דמעות של דם,
זולגות משתי עיניו,
בכול פעם שהסכין ננעץ בגב.
והוא שומר אותן, והוא אוגר.
|
בושי לך אישה,
שאוהבת ילדיה.
בושי לך אישה,
כי את אישה.
|
"ג'ורג'!"
הוא צעק בצהלה ילדותית, ורץ אליי. הוא קפץ, כל משקלו נוחת עליי
כסערה ביום בהיר. לא יכולתי לעמוד תחת משקלו, ושנינו נחתנו על
רצפת השיש החמה בתנוחה די מביכה, אני חייב לציין.
אך טום לא הרפה ממני.
|
|
|
תשמע,
איציקוביץ, אם
זה לבחור בינך
לבין דוקטור
איזיקוביץ'
שאבחן תחילה את
האינפקשוס
מונונוקלאוזיס
שלי...
אני בוחרת בך.
זאת שאהבה את
התל-אביבי. |
|
