|
בשנת 1989 נולדה ילדה קטנה וחמודה בשם הילה. מאז היא
גדלה והחלה להמציא שירים, חמשירים בחרוזים
וסיפורים.
בגיל 13 היא אושפזה בבית משוגעים על התאהבות מופרזת
באהבה, כתיבת יצירות רומנטיות ולעיתים טרגיות
המזעזעות את כל מי שקרא אותן! כעבור חודש היא ברחה
מבית המשוגעים והחלה להפיץ את יצירותיה ברחבי
העולם!
אזהרה! - מספר אנשים שזהותם תשמר אנונימית נמצאו
במצב נפשי קשה לאחר שנחשפו ליצירותיה!...
מאז עברו מספר שנים וכיום הילה-לותם
עדיין לא נתפסה לכן אנו מזהירים אתכם שכל
חשיפה לסיפוריה של הילה היא על אחריותכם בלבד!
זה היה בחופש הגדול. הוא בחיים לא ראה בחורה כזו לא רזה ולא
שמנה,שערה החום ,הרטוב והגלי גלש על חזה והסתיר את בגד הים
הזעיר שלבשה, עיניה הירוקות מסתכלות בעיניו במבט שובב והיא
מחייכת.
|
כמו בכל יום שני היא נכנסה אלי לחדר, הייתה לי הרגשה מסתורית
ומעוררת חשד שהפגישה של היום לא תהיה כמו כל ימי שני.
|
היא לבשה את החצאית הסגולה. הייתה לה גופייה לבנה עדינה שנראתה
מצויין עם החצאית. אחר התבשמה בבושם משכר וענדה את השרשרת היפה
שהוא הביא לה כאשר מלא חודש לחברותם. היא פיזרה את תלתליה כדי
שיוכל לשחק בהם בשעה שיישבו חבוקים, צמודים אחד לשני. היא
התאפרה בעדינות בד
|
" היי דוקטור! תקראו לדוקטור! תקראו לו דחוף לחדר 206!..."
" מה את רוצה מירי? דוקטור פולג בניתוח עכשיו. לקרוא לדוקטור
אחר? "
" לא, לא זה המטופל שלו. בוא תכנס. תראה..."
|
כולם הכירו את הביישנית הזאת שהייתה עומדת בצד, מרוחקת אבל
במבט אחד יכלה להמס את הלב של כולם. תמימה הייתה וידעה רק שלום
ואהבה. תמיד רצתה שיהיה מי שיחבק אותה בשעה שהייתה לבד, מי
שילטף את ראשה המעוטר גלים חומים הגולשים על כתפיה הלבנות
והעדינות.
|
זה היה חורף. בחוץ ירד גשם זלעפות ואלפי אנשים רצו בגשם הנורא
עם מטריות ברחובות הרועשים.
|
You never saw me crying
Because all my words were just a lie
|
אני אוהבת אותך יותר
מאהבת הציפור לשמיים
אוהבת יותר מאהבת הדג למים
|
זה לא אתם
זה רק אנחנו
שרואים דברים אחרת
|
זה לא משנה אם הכל נשבר,
אם היום נגמר, אם אין מחר.
זה לא משנה אם עכשיו לבד,
אם אתה בצד, אם אין אף אחד.
|
אלוהים בא אליי לבקר
אמר שברח מהבית
אמר שנמאס על העולם להסתכל
נמאס וכואבות העיניים
|
אל תחבק אותי,
כמו שחיבקת אותה.
אל תאהב אותי,
כמו שאהבת אותה.
|
הלכתי ברחוב וחשבתי עליי
ושמתי לב שמישהו הולך אחריי
אמרתי לעצמי: עזבי זה כלום!
אבל אני בטוחה שהיה שם משהו עצום!
|
בבניין יש לנו גברת
עצבנית ודי שמנה
כשהיא שרה באמבטיה
רועדת כל המדינה
|
אני המלאך שלך
ששומר דרכך
באפילה
|
וביום שזה ייגמר אה אה
ולא אבוא עוד יותר
אהיה כה שמח
|
כשהילד שלך ישחק בחצר
אני אבוא ותספרי לי על מה חלמת אתמול
אם את מאושרת כשהלילה יורד
ואם את מחייכת בתחילתו של היום
|
לא משנה כמה שעות או ימים תישן
לעולם זאת לא תהיה השינה שלה ייחלת.
והצלקות על הזרוע, בהן סימנת את השנים,
לא משתוות לצלקות בלב שאותן הזמן לא יוכל למחוק.
|
ילד חי, ילד מת
אבל זה לא באמת
ילד עייף, ילד גמור
|
עלי השלכת מסתבכים בשערה
בזמן שהיא מוטלת על האדמה
משתלבים בצבעו
ומקשטים את ראשה
|
לא ידעתי מה שמה
מאיפה היא באה ולאן היא הלכה.
בין ענני עשן וצלליות של אנשים
היא פשוט תמיד הייתה שם.
|
יפיפייה נרדמת
על מה את חולמת?
איך זה לישון
כל הלילה והיום?
|
בחור אחד עם עיניים ירוקות
שלא הסרתי את עיניי ממנו
ניגש אלי, סוף סוף, ושואל:
"מה את אוהבת לעשות בערבים?"
|
שוב הרגשה מגעילה
בעוד תחילתו של יום,
וכולם נופלים לתוך תהום
|
יושבת בלילה את, הוא והלהקה
לוקחת איזו שאכטה כביכול לא מזיקה
שותה בקבוק ועוד בקבוק ועוד
מתחמקת מזה שרע וכואב לה מאד
|
ושוב את אומרת ששכחתי
את הכביסה כשגשם בחוץ
והתקשרו מהבנק וקופת החולים.
|
מה כבר אפשר לכתוב על פרידה
כאשר בכל השירים נכתב כבר הכל
|
יום אחד קמתי,
ארזתי לי תיק ועזבתי.
הלכתי מהר ולא ידעתי,
לאן.
|
וכל חלום נע מפנטזיה לסיוט
והשחור לא שחור והלבן לא לבן
וכל כך רוצה נהפך לכל כך לא
|
יש לי אינסוף סיבות למה לשכרך...
כדי לתת לגופך מעוף וקלילות
כמו שמלותייך השקופות והדקות
|
אל תסתכל בי ככה!
אני שונאת שאתה מסתכל בי בצורה הזאת!
נועץ בי עיניים שחורות, גדולות, מבריקות בלי שום הבעה!
|
לא מספיק שקיץ גם חום הגוף עצמו מתחמם. הנשימה נעתקת, רוק
שמצטבר בחלל הפה, שיניים נושכות שפתיים, רעד שנוצר בבטן
התחתונה כמו מעיין מבעבע המאיים לפרוץ כל הדרך מעלה עד שייצא
מהשפתיים כאנחה מלאת סיפוק
|
שיר וערד עוברים במספר דירות בבניין, מראים אותם מבקשים כסף
מהשכנים. אחר רואים אותם נכנסים למקלט עם סולם ופחיות צבע,
מניחים אותם בצד ומזיזים את כל החפצים במקלט. אז רואים אותם
צובעים את הקירות מנקים אבק מהספרייה, מסדרים את המקלט
|
"בוקר טוב, ליאור."
"בוקר טוב, חיים."
"איך אתה מרגיש?"
"קצת מותש אבל בסדר... אני חושב..."
"הם מחכים לך בחוץ... להכניס אותם?"
|
אחרי חודשיים ליאור כבר ידע שהוא עבר איזו תאונה אבל לא רצו
לספר לו יותר מדי כדי שלא יתרגש. לאחר שבכוח הדחיק ממחשבתו את
המחשבה על הוריו, שוב נתקף ליאור סקרנות לגבי עברו.
|
"מירי! איך את מתפרצת הנה בצורה הזאת! הגידי לו להמתין מעט."
"כן דוקטור."
"שוטר? מאיפה אתה מכיר שוטרים?"
"זה סיפור ארוך ליאור. בפעם אחרת אספר לך, בינתיים לך לישון."
|
"חיים, אני באמת רוצה להודות לך עבור כל מה שעשית בשבילי."
"זה בסדר, ליאור."
|
מכל הקשרים שהיו לי דרך האינטרנט זה היה הכי מוזר... זה התחיל
מזה שנכנסתי לפורום תמיכה לבני נוער. התחשק לי לעזור לכמה
נפשות מבולבלות...
|
|
|
במקום בו מוכרים
ספרים ימכרו יום
אחד גם אנשים.
זה שקרא יותר
מדיי |
|
