|
אלה וולפמן, ילידת שנת 1983, נהנית לקרוא לכתוב ואת
מה שבאמצע, אוהבת חיות ואת הסביבה ולפעמים גם אוהבת
אנשים.
אלה החלה לכתוב שירים וסיפורים כבר בהיותה בת 5 אך
לטובת הכלל יצירות אלה לא פורסמו אף פעם.
פילוסופית החיים של אלה היא, אם לא הצלחת- באסה, כך
שרוב סיפוריה הם הטיוטה הראשונה ויש לה עשרות עד
מאות סיפורים לא גמורים. שאם היו עובדים עליהם ניתן
היה אולי להוציא מהם משהו... אולי...
היא הייתה ממליצה לקוראים החדשים מה כדאי לקרוא
מהיצירות שלה. אבל אפילו היא לא יודעת.
היא נהנית לכתוב ונהנית ללמוד. ואם יש לכם מה להגיד
לה, היא תשמח לשמוע. באמת.
ואם כבר נותנים לה ציון, היא אוהבת שמסבירים לה
למה...
היום היא חיילת, היא לובשת מדים והכול. היא אפילו
הצדיעה כמה פעמים. כן, כן, זה מצחיק גם אותה.
אוזה מאוד אהבה את בנץ הוא היה רומנטי ומצחיק היא חיכתה לו
בביתו כל ערב והם יכלו לדבר במשך שעות, עד אור הבוקר (לא,
בובות לא עושות סקס- יא סוטים!).
|
מעיין ואני היינו חברים מתקופת התיכון. אפילו עוד לפני תקופת
התיכון שלה. אני הייתי סוף י' והיא הייתה בסוף ח'. כשהכרנו, זו
הייתה אהבה ממבט ראשון. דבר קצת מוזר כי אני הייתי בתקופה
הצינית של חיי ולא האמנתי באהבה.
|
עליי להזהירכם, הסיפור הבא עוסק במוות. לא סתם מוות, מוות
המוני. מאות עד אלפים נהרגו. וכולם נהרגו עם הגנה על המלכה
המלוכה והכתר. הם חיו עם חזון ומתו בפסון. הם היו נמלים.
|
מי בא קודם, האדם או האלוהים?
הרי אם לא היה אלוהים, האדם לא היה קיים, אך אם לא היה אדם-
האלוהים לא היה קיים.
|
ידעתי שעליי לעשות משהו. כזה רגש לא בא פעם ביום, הוא גם לא בא
פעם בחודש. זה רגש אמיתי, לא סתם פנטזיה של נערה מתבגרת. לכזה
רגש אי אפשר להתכחש. לכן חייבים לפעול.
זו גירסא מחודשת של הסיפור.
מחודשת והרבה יותר טובה...
|
התאריך הוא ה- 26/8/2002, השעה היא... בסביבות שמונה. אני
צריכה להתכונן לעבודה, אבל פשוט אין לי כוח. הפעולה בראש
שצריכה לומר לי לקום מהכיסא פשוט נעלמה לה.
|
יום אחד, האהבה תנצח ואז, אז אני אצחק. כי אם האהבה תנצח לי לא
יהיה מה לעשות, ואז כל מה שיישאר לי זה לצחוק.
|
חיה הציעה לה פשוט לעזור אומץ ולהציע לו. מאיה קיבלה את העצה,
אך חיים סרב. מאיה בכתה נורא, והיא לא ראתה את המכונית שבאה
מהכביש ממול. מאיה נהייתה נכה, דבר שהפריע לה מאוד יחד עם
התאבדותה של אמא.
|
זו הסיבה שהיא הגיעה לשם, למען האמת. היא לא ידעה זאת בזמנו,
אבל כך היה.
|
אני רוצה לכתוב על זה שאני לא יודעת איך כותבים ולא איכפת לי
אם חלקכם שונאים ארס פואטיקה.
|
למה אני כועסת?
הרי הכול באשמתי.
למה אני בוכה?
הרי הכול מלמעלה.
|
כולם יעריצו
כולם יעריכו
כולם ינשקו
|
נוסיף לך חרוז- כדי שלא תתבלבל,
וכל טענותיי- שיילכו לעזאזל.
|
ללכת במסדרון ולהרגיש את הטפיחות,
מכל מיני אנשים שמנסים לחזק.
אני לא מבינה מה הם מכוונים לעשות,
יש לי הרגשה שמישהו בי משחק.
|
מחכה לו
כבר הרבה זמן.
הוא לא יגיע
ואני כאן
|
לשחק ביום בהיר,
להגיד שזה אדיר
|
אתה לא מבין מה זה לחשוב כל היום
שבלילה אני צריכה להיות לידך במיטה.
מה אני עשיתי רע
שאני צריכה אותך?
|
למה אתה מתנצל?
אתה בכלל מבין?
אתה בכלל יודע על הלילות?
הלילות בהם אני נשארת ערה,
חושבת עליך
|
זה התחיל יום אחד באינטרנט,
ציפצוף מעצבן והודעה.
את נראת לי מוכרת
הוא כותב ומוסיף חיוך מצויר.
כמה מילים, השיחה מתפתחת
אבל האם זה מזיז לי שהוא מבוגר?
|
קניתי כבר מחברת חדשה. היא כ"כ חלקה ולא כתוב בה כלום. עדיין
לא מספרתי את הדפים. עדיין לא כתבתי ומחקתי וכתבתי שוב.
עדין לא בכיתי עליוץ עדיין לא כעסתי עליה. עדיין לא נתתי
כותרות עדיין לא פיסקתי. היא פשוט נקיה.
|
איך אפשר לתאר את האצבע שלי? היא קצרה, מטופחת, יש לה שישה
תפרים ותחבושת.
|
"את צריכה לפרסם ב"במה"!" "איפה?" "בבמה... האתר, יש שם מלא
יצירות". טוב, אז פרסמתי את הומר ב"במה"! אפילו שוטטתי שם
ונתתי תגובות מאוד שנונות. וואו!
|
יום חמישי 13/3/1943
היום יום הולדת 17 שלי, ואני החלטתי איך לעשות את זה. הגז
שבתנור. אני אאבד את ההכרה שלי ממש מהר, אני עושה את זה בעוד
שבוע. כן אני עושה את זה, סוף כל סוף.
|
אתמול בכיתי. זה היה אחרי הרבה זמן שלא בכיתי בו. כל המצב היה
פשוט כבד מדיי, אז התחלתי לבכות. מה שהכי מצחיק זה מה שגרם לי
לבכות. מישהו קרא לי זונה. אז אני פשוט בכיתי ורצתי לשירותים
של המשרד. אח"כ הוא התנצל ואמר שהוא לא התכוון לפגוע בי.
|
יש אור? יש מנהרה בכלל? כל מה שאני רואה זה רק שחור. כל מה
שאני רואה זה רק חור.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
דמיונו של בוש
לקוף מפליא אותי
יותר מחרמנותו
של ביל
למוניקה...
אני, בשיחה עם
חבר בטלפון |
|
