|
היידי מלאת סתירות ותהפוכות, אמא שהיא ילדה- אוהבת
לאהוב, ואוהבת להיות לבד.
חיה בעולם שחלקו מציאות נוקבת, וחלקו פנטזיה
צבעונית, ומשתדלת להראות נורמאלית לשאר העולם.
סבא הקטן, המצומק, זכור לי עדיין כאיש חזק ושרירי, שמידי יום
היה הולך לשם הספורט קילומטרים רבים, ובזרועות שריריות היה
מניף אותנו, ומפצח באגרופו חופן אגוזי פקאן.
סבא יושב לצידי, בסוודר בורדו ומכנס אפור ישן, עור פניו מקומט,
וידיו חרושות בורידים.
|
מבט אחד ימינה מגלה לי שבעלי עדיין יישן לידי- ומי שמרעיש למטה
לא אמור להיות שם.
"קום! קום!" אני מנערת את הגבר. "ממהההה....?" הוא ממלמל אפוף.
"יש מישהו למטה! תקשיב!" . הוא מטה אוזן, קופץ מהמיטה, שם
מכנסיים, ובמקום לרוץ למטה רץ לחלון. (הגברים האלו מכה!).
|
בכי. הנה ציצי. יופי מתוקה. לישון.
לא משחקים עכשיו. לישון מהר! נומי נומי... יופי.
|
כמו הנחל שנובע בשצף קצף
מן האדמה במפתיע,
גועש ומשפריץ שבבי מים לבנים,
מהיר וסוחף ומרגש,
|
בעיניים עגולות כולם בוהים
בין אדמה נמוכה לשמים גבוהים.
|
נגיעות שלו משקיטות את נפשי לרגעים קצרים.
אני עלה נידף ברוח נפשו.
הוא לא יבוא. הבטחות ריקות.
שום דבר לא אמיתי פרט לכאב שלי,
|
אופק- נס שלי
לך אני מחכה
סופרת שבועות.
|
משהו בי בוער להריון נוסף
למשפחה ענקית וברוכת ילדים.
לבטן מתעגלת, לצירי לידה
לבעלי היקר שיחשוב על שמות.
להרגשה של תנועות עובר,
לציפיה.
|
אתמול בלילה דיברנו
בשקט.
בלי צעקות.
זו הייתה שיחה מצויינת.
|
את הקטנה, פרי בטני
את שיונקת ממני בשקיקה
שמחייכת אליי
ובוכה כשאני הולכת.
שמצביעה לי על אור
ונותנת לי ליטופים,
שישנה לידי כל לילה
|
קר מחוץ למיטה
וברחוב כבר המולת הבוקר,
אבל אנחנו בוערים בין הסדינים
והעיניים מבקשות עוד רגע מנוחה.
|
על הגב יש לנו עכשיו
כנפיים.
|
התרגלתי לחיות ללא אושר,
נשמתי לכבוד לילות אהבה לחים
נתתי את כל כולי - ללא תמורה,
עכשיו אני רוצה לקבל ממך בחזרה.
תבוא או לא תבוא- כאן מתחיל העתיד,
יחד או לבד- זה לתמיד.
|
בוא נתרגש יחד
מבטני התופחת.
|
הנשיקה שלך בבוקר
גרמה לי לבכות
בגלל רכותה ואהבתה
לאחר לילות של מריבות
|
כל אישיות יוצאת בתורה
אומרת שלום לכל השאר,
ויושבת עם כוס קפה ועוגה לדבר.
|
צלילי נבל ילוו את צעדיי
בחיי הטריים, הקטנים
החדשים.
עוד רגע קט.
|
מנגינה בלי מילים
מנגינה של עצים ועלים
|
ילד לא קיים
לא רוצה לחיות.
לא רוצה לבוא.
|
מתגייסים לצבא ועוברים טירונות
ותלתלים נגזזים וצחוק נעלם
בוכים בלי סוף- נשבעים נאמנות
ומבטיחים לא לשכוח לעולם.
|
אני לא צריכה לתת לך את הדין
על כל הילדים שהפכו אצלי לבחורים.
|
קל להן מאוד לברוח
לעוף, ולקום בבוקר במקום אחר.
זה אמנם לא עוזר לשכוח
אבל זה עוזר להתבגר.
|
רציתי להגיד שאני חושבת שלא טעית,
ואולי פשוט אני חשבתי אחרת
|
יש שם אשה מבוגרת
עם שדיים נפולים- ריקים מחלב
ובטן גדולה- סימני מתיחה
כבית ריק ומלא סדקים.
|
תבכי עכשיו- זה בסדר,
כאן זה בטוח להיות עצובה,
לא יצחקו עלייך כאן בחדר,
פה את תמיד אהובה.
|
הזעם שלך
פורץ וגולש בגלי ענק
ושוטף את החדר
|
השקט השליו שלנו
יופרע בבכי בראשיתי
והלחץ העצום שארגיש
בבת אחת יהפוך לאהבה.
|
קול נשכח, צבע, צליל
מזכירים לי שכלום לא נותר.
אולי הסוף מתחיל,
אולי לא נשאר שום דבר.
|
המכתבים שרשמת לי
שקרים מתוקים לנפשי,
נעולים היטב במגירה
שלא יחשפו לעיניי
ויגרמו לכאב וחרטה.
|
הרבה ארבה עצבונך והריונך
ובעצב תלדי בנים
|
איך באתי אליהן
ילדה קטנה,
ואיך חזרתי
אשה בוגרת
|
אמונה הולכת
אמונה באה
מחכה לסימן
|
הידיים השמנמנות שלך,
אצבעות דביקות מתוקות.
ומתוך שינה חיוך של קסם
עם ביישנות קטנה.
|
כשהייתי בגיהנום הפרטי שלי,
חזרת לחיי עם מבט לעתיד.
חזרת אליי בבריאות וחולי,
חזרת אליי לתמיד.
|
רציתי לחתוך ממך חלקים קטנים, רכים,
שאוכל לקחת איתי בכיס כל היום
ולהחזיר לך בלילה,
וכל כמה דקות- מבלי שאיש ידע,
אוכל ללטף אותך בכיס המעיל שלי ולחייך.
|
איך אתה משחק ברגשותיי
ומשקה את דמעותיי
ומשאיר את עצמך בכל מקום כשאתה הולך.
איך במילים של אוהבים
שילבת פחדים וכאבים
מלבה בשנית ניצוץ אהבה דועך.
|
הנוף המטריף של הרים מול הים
|
עולם קפוא, העצים לבנים, האדמה לבנה.
לקחו את הצבעים.
|
גם קורי העכביש הפכו קפואים ודוממים
|
נוף מושלג בהרי היער השחור
|
ורד אחד אמיץ שהחליט לפרוח בחורף האירופאי
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
לכל דלי יש
סמרטוט
אמא פולניה
מודרנית לביתה |
|
