|
"בני האדם, ברובם, אינם חפצים לשחות אלא אחרי שהם
יודעים לשחות. האין זה שנון? מובן שאינם חפצים
לשחות! הרי הם נולדו לקרקע מוצקה ולא למים. וכמובן
שאינם חפצים לחשוב, הרי הם נולדו לחיות, לא לחשוב
מחשבות! ככה זה, ומי שחושב, מי ששם את החשיבה בראש
מעייניו עשוי אומנם להגיע לגדולות בתחום זה אך בכך
בכל זאת המיר את הקרקע המוצקה במים ובאחד הימים סופו
לטבוע בהם..."
(הרמן הסה/זאב הערבה)
היא חולקת כאן את מחשבותיה,
אם סופה לטבוע או להגיע לגדולות - לשיפוטכם...
------
המערכת אהבה:
בקצר- 'ימי התום', 'בעצב תלדי בנים',
'אלו דברים שאין להם שיעור', 'גוש',
'Reflections', 'רקמה אנושית'.
מונולוג- 'אינטיליגנציה רגשית',
'?strong enough', 'סימנים'.
שירה- 'עקידה' (הגרסא המורחבת),
'המינימליזם הזה','שריון', 'תעתועים'.
היא אוהבת גם:
'בית' , 'ילדות'.
ואם בא לכם לחייך לכו על:
היום שבו החלטתי לקחת את החיים בקלות (מונולוג)
אני רצה במעלה המדרגות, הנשימה שלי מתקצרת, אני לא בכושר. מהר,
מהר, מהר - הים רודף אחרי, הוא מהיר ממני, הוא גדול ממני, הוא
גבוה ממני, הוא יכסה אותי, הוא נושף בעורפי. הים בכושר.
הנשימות של הים לא מתקצרות. הנשימות של הים הן אינסופיות. הים
הוא אינסופי, אני לא.
|
אם היא היתה חייל, היו קוברים אותה בתוך ארון. אם היו קוברים
אותה בתוך ארון, בטח היינו שומעים את ה"בום" ברגע שהאדמה היתה
פוגעת בעץ, כמו בסרטים. אבל היא לא חייל והיא לא בתוך ארון אלא
בתכריכים, וזה לא סרט, אלא החיים. מזל שהיא מתה, אחרת זה בטח
היה כואב לה שזור
|
לא היה ברור לי איך זכיתי לכבוד המפוקפק הזה לשכב פסוקת
רגליים, בעוד אחות תורנית מכריזה מדי כמה זמן "יש לנו פתיחה
של... " בקולי קולות. אני בטוחה שכל מי שעבר במסדרון יכול היה
לשמוע , כאילו שהיא בשוק מנסה להתמקח עם המוכר על מחיר
העגבניות.
|
פוי. אני נוזף בעצמי. חדל אישים שכמותך, מקבל החלטות ומתחרט.
פחדן, נהיית לי פתאום. חושש משינויים, אה? פראייר, מהביטוח
הלאומי אתה יכול להוציא יותר. אדיוט, תסתכל על עצמך, הכל אתה
מוכן לעשות תמורת מילה טובה, תמורת ליטוף האגו הרפה שלך.
|
אנשים גם נוהגים לכנות את הסרטן שלהם בכל מיני שמות, למשל,
"גוש" או "גידול" או "מחלה"...
...הצוות מרוצה מזה שאנשים קוראים לסרטן בשמות פחות מאיימים,
כך זה מאפשר להם להתמקד בעבודה. זה הרי לא קל לאחות להכניס מחט
לווריד ולנגב דמעות של חולה בו זמנית.
|
"רגע, חמוד שלי, רגע, סבלנות" היא אומרת, ומנסה להוציא מהתיק
טישו ולנגב לו את הפה שהתלכלך בארטיק שוקו וניל שנאכל בשותפות
עם הבגדים והמדרכה. "סבלנות לא קונים בחנות" הוא עונה לה,
וצחוקו מתגלגל.
|
אחת לחודש, ביום שבו מתכופפות הספרות בתלוש המשכורת מפני
כבודי, מזכירות לי שעל פי כל הסטטיסטיקות אני מגרד בקושי את
קו העוני, מלמטה כמובן, אני נתקף מלנכוליה קלה עד מתונה.
|
"אתה לא יכול עלי" היא אומרת לך בהנאה מופגנת. "משוגעת אחת"
אתה עונה לה, "אם לא תקומי, תתלבשי ותצאי עכשיו, אני מוציא
אותך בפיג'מה החוצה, ומצידי, שכל השכנים יצחקו". "נדמה לך!"
היא מקיימת איתך דיאלוג בלתי נשמע, ונשארת במיטה, "נדמה לך".
|
יש אנשים שנוטים לבחון את קצה גבול היכולת שלהם בכל פעם מחדש.
כאילו שיש בהתמודדות עם סף הבלתי אפשרי איזו הוכחה שהם מסוגלים
לשאת עוצמות רגשיות גבוהות. ההרגשה שהם מצליחים להיות במקום
שרבים אחרים אינם מסוגלים לו, ממלאת אותם תחושת סיפוק.
|
כולנו הבטנו בה בשתיקה אצורה וכואבת כשחשפה את ורידיה וחיכתה
לאחות שתבוא לנעוץ בה את המחט. "אם אני כבר כאן, חבל על הזמן
לא?" היא אמרה בעיניים אדומות וחיוך קטן ומריר, והמשפט הבנאלי
הזה קיבל פתאום משמעות כבדה.
|
אבן שיש לבנה מושלכת
ביד אדם כבד שנים
|
ובעומדך תחת המים
סבון ריחני מטהר
מפריח בועות צבעוניות
|
תהלכי
מוכת בדידות-חרשות-אילמות
מנוכרת צמא
|
תאים של עצב
משלחים בי גרורות
|
המינימליזם הזה יושב עלי בול
כמו כפפה ליד,
כמו אויר לנשימה,
|
קשה לי עם אנשים
שלא מסוגלים לראות
את השתקפותם
מתי תלמד כבר
להכיר את עצמך?
|
התזכרי
את מילותיי
לוחשות לך אהבתי?
|
מהדקת בקושי
נועלת בקוד,
איש לא יפתח
|
צחוק,
מדגדג קירות מסדרון כהה
מתגרה בשטיח מעויינים בלוי -
|
וודאי רוצה הייתי לומר -
הזדהיתי,
מלותייך - מלותיי,
חיי כקליפת השום
אף אני,
|
מחייכים מומחים - מציצים מכריכות רבי מכר
מזמרת אימא - מכסה אותי בשמיכה.
|
ובגליון הרפואי כתבתם -
שחרור הביתה,
שלושה ימי מחלה.
|
היום גם הדגים בנהר גדולים מבשבוע שעבר, הוא יאמר
וכשדמותם תשתקף במים הצלולים,
הוא יראה לו שוב כיצד אוחזים בחכה.
|
אמרת שעייפת ונרדמת.
דמעות מציפות את חלומך -
טובעת.
|
ויאמר אלי האלוהים-
"נערה,
קחי נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק"
|
נושא סדקי נשמתו הכלואה
כצב הזקן בשדות ילדותו
|
הביטי ילדה שוב רכבת עברה
וידיים גסות
ירתמו מחרשה
|
דלתות מתכת סובבות על צירן ביבבה
מוכרת, ממכרת
עייפתי - את אומרת.
|
כמו כתוב היה על מצחך: "גבריאלה - 29, רווקה, בלה, וחסודה,
ובעוונותיי פקדתי את בית הקולנוע לבדי. אם יש לכם בן-דוד, אח
או - מוטב - שכנה פולניה שדכנית, אנא השאירו הודעתכם אצל
הקופאית בעלת השיער הכתום, ותבואו על שכרכם."
|
מחשבות חיוביות - זה הרי חלק מהעניין. לפגישה בתשע כבר לא
אגיע. לא נורא - אני מספיק חשובה בכדי שיחכו לי. אני מעריכה את
עצמי - אחרים מעריכים אותי, אני מצטטת לעצמי שורה מספר שלוקח
את החיים בקלות וחיוך אוילי משתקף אלי מהמראה הקדמית בעת שאני
מתאפרת...
|
"תסתכלי, ילדה שלי, היא תנפנף מולך בחשבון בן ארבע הספרות שזה
עתה הושט לה מידי קופאית חיננית ששואלת לכמה תשלומים לחלק את
הסכום"
אתה מכיר אותו ויודע שעכשיו הוא ישאל: "נו, בן שלי, יש משהו
חדש באופק? אתה לא חושב שהגיע הזמן להתבגר? "
|
"האם יש בחייך אדם קרוב בו את יכולה להיעזר בעת מצוקה?" שואלת
האסיסטנטית בטופס ארוך ומייגע בן עשרה עמודים, "עם מי את
מתגוררת כעת? האם את נמצאת במערכת יחסים זוגית? אם כן דרגי את
מידת שביעות הרצון שלך מחיי הזוגיות בסולם שבין 1-7".
|
אני משתדלת לשמור על איפוק, לא להקיא את הדמעות שמטפסות לאיטן
ממעמקי הבטן, ונקוות בזוויות העיניים.
"לא. לא. לא". אני חונקת אותן פנימה, "עכשיו אני כועסת. כועסת!
את שומעת?! לא עצובה. לא".
|
אתה אדיש לתכנים, יכול לדקלם אותם בעל פה. פיתחת יכולת להדוף
מילים ומחשבות לא רצויות. היית חייב. אי אפשר לשרוד כאן אחרת.
אפשר להשתגע רק מלחפש בעצמך את כל הסימפטומים שאתה מכיר
מאחרים. ובכל זאת, תמיד יש איזה אסף שמוצא את החריצים בין פיסת
שפיות אחת לאחרת.
|
אל הארכיון האישי (16 יצירות מאורכבות)
|
|
כולם כל הזמן רק
אומרים לי כמה
שאני יפה. עכשיו
מה הקטע? אני -
כאילו - כבר
יודעת את זה.
דוגמנית. |
|
