|
 בת 18 וחצי מירושלים. כרגע - חיילת בצבא הגנה לישראל. אוהבת
לכתוב.
חיה את סוד הדברים הפשוטים. |
הפגישה בינינו הייתה מקרית לגמרי.
שעות הלילה המאוחרות בכבישים, אוטובוסים כמעט ריקים והדרכים
ארוכות.
לפעמים נדמה, כי הדרך מתמשכת עד אינסוף.
ואז הוא התיישב לידי. לא הבנתי למה? האוטובוס כמעט ריק ויש
מקומות ישיבה אין ספור, אך הוא החליט להתיישב דווקא לידי.
|
אימא שלי תמיד הייתה אישה של אמונות תפלות.
אמונות כאלה, שאין בהם שום היגיון ומטרה. אבל היא האמינה בהם,
כי לא היה לה שום דבר אחר להאמין בו. וכל אדם צריך משהו להאמין
בו.
אז את הנעלים ההפוכות תמיד יישרה, לא עברה מתחת לסולמות, מחקה
את המספר 13 ולא רצתה
|
ברחתי מהבית.
למרות שאי אפשר לקרוא למקום הזה בית, המחשבה להגיד את המילה
הזאת, בית, נעימה מדי בשביל לא לעשות זאת. ברחתי מהמוסד. הכפר.
או איך שלא קוראים לזה.
אני הולך לי שוב, בין אספלט לאספלט, חצץ לחצץ.
|
הגשם שנוזל על החלון שלי, גורם לעיניים שלי לעשות בדיוק את
אותה פעולה. העיניים מתמגנטות לטיפות שזולגות באטיות על החלון
ועוצרות למטה ובדיוק אז אני מרגיש את הטיפות זולגות גם על
הלחיים שלי.
התחושה הזאת, שגורמת לדמעות לסחוף את העצב החוצה בסערה, מצליחה
לעורר ב
|
שמנה, הם צעקו.
לא יפה, הם התרגזו.
לא שווה, הם התעקשו.
והעברתי את ידי על אותם שומנים. רציתי לתפוס חזק ולתלוש החוצה,
שיפסיקו לצעוק. יפסיקו להגיד לי מה לעשות. להגיד לי מה אני
שווה.
רציתי ללחוש. להגיד שיפסיקו לשלוט, ולטשטש את כל האיברים
האחרים. כי הלב כבר
|
דברים שתופסים אותי. בכלל, תופסים ממש חזק.
הם לא ממש תופסים, הם יותר לוכדים. שובים. הם תופסים חזק,
לפעמים חזק מדי.
כמו מנגינה של פסנתר. כמו חידות חסרות פתרון. כמו חשיבת האין
חזור על תחילת העולם. כמו דברים שתופסים את העיניים, וממש קשה
לעזוב. כמו למשל מחשב
|
ואני נכנסת לשם. ואני יודעת שזה יהיה כמו קודם.
ויש שם תמונות, והכל נראה רגיל.
ואני עומדת שם, על אותן מסילות, ליד אותו עמוד
|
יושבת בחדר, קר וחורפי.
והזמן קופא, קופא מולי.
|
פעם הייתה לי חברות אמיתית.
ואני החזקתי אותה חזק ביד ימין, כדי שלא תיפול.
|
כמו טיפות שנופלות,
כמו עלים שנושרים
|
אז ישבתי שם, וצפיתי.
והרגש הופיע ככה סתם.
שני צדדים הרגשתי, שניים שבאו ללא סימן.
|
|
|
יחי המפלגה
הבולבולשביקית!
תחי המהפכה
הפורנוגרפית!
-בולבולנין. |
|
