|
רק בתיכון, כשדיברנו על זה, גיליתי שרוב הילדים שנשלחו ל-'7
דקות בגן עדן' סתם ישבו ודיברו, או שישבו ושתקו, ולא הצלחתי
להבין למה דווקא אצלי זה היה אחרת.
|
אני הולכת בזהירות על הענף. אני מפחדת אבל לא אומרת כלום. אני
מרגישה את היד של ערן לוקחת את היד שלי ומחזיקה אותה חזק חזק.
אני מרגישה נפלא, נורא חזקה, כמו כשהתחשמלתי. אני לא יכולה שלא
לחייך ואני יכולה להרגיש את החיוך של ערן דרך היד.
|
הוא תלוי לייבוש מעל הכיור. הלוואי שייפול וישבר. שניפטר ממנו
כבר. אני שונאת אותו.
|
כך אני זוכרת אותך:
שתינו שכובות על החול, ראשינו נוגעים, לבבותינו פועמים בחוזקה,
מביטות בכוכבים.
"אמא שלי תשתגע," אני אומרת, בפנים מעט סמוקות מהתרגשות.
"להורים שלי זה לא יזיז," את עונה, מבלי להסתכל לעברי.
"להורים שלך אף פעם לא אכפת," אני אומרת...
|
לאחר שמאבקה במשקל נכשל, החלה לפרוס מעצמה פרוסות קטנות.
|
כל יום אותו מסלול. כל יום אותה עבודה. הוא תיאר לעצמו שכך
מרגישות נמלים. הוא אהב להתבונן בהן - שחורות, קטנות, מסודרות,
כמו כתב בשפה שאיננו מכיר, אך מצליח איכשהו לפענח מעט.
|
כבר השלמתי עם העובדה שאני והיא שייכות לעולמות שונים לגמרי
כשהמורה מינתה אותה לראש חוליית משמרת בטיחות בחוליה שאליה
הייתי שייכת. נשכתי את השפתיים כששמותינו הוקראו, בזה אחר זה,
מסתירה חיוך פרטי. וחיכיתי, כפי שלא חיכיתי לשום דבר בחיי.
|
כשאמרתי לאודי שאני מרחמת עליו הוא לא הבין. בזמן האחרון, מאז
שגילינו שאני בהריון, הוא עסוק בלרחם עלי. עם כל הבחילות ומצבי
הרוח ושאר הדברים הוא היה ממש מתוק. מצחיק לפעמים לראות איך
הוא נלחץ משטויות ואני אשקר אם אגיד שאני לא מנצלת את זה.
|
אי הבנות קטנות
חוצות את קווי חיינו,
חורצות את כפות ידינו
לעולם.
מילים שבאות אחר-כך
פועלות כאגד מדבק -
מכסות את הפצע
עד שיצטלק.
|
הרחובות שטופים
בגודל העיוורון
לאהבתי את השמש.
|
מעולם לא ביקשתי להיות אחרת משהנני;
עד עתה.
|
לכודה -
בין תהום לפלדה,
בלי תקווה לקוסם
שיחליף את הלב שאבד.
השעה מאוחרת לגילוי של אומץ,
ולו היה לי שכל,
לא הייתי כאן מלכתחילה.
|
כל הדרכים מובילות אליך.
לכל אשר פניתי, לכל אשר אפנה -
את התשובה.
את הנקודה הברה בקצה האופק
המאגדת את בליל הקווים הסותרים
שהינם אני.
|
וכששואלים עוד עונה ארבעה
ומחשבת גם את הגיל שלו.
והדמעות מנצנצות בעיניים
אך כבר אינן פורצות.
ועוד חוגגת את יום ההולדת -
בסוד, בינך לבינו.
והוא תמיד אתך,
ואת תמיד אתו.
|
במשך שמונה עשרה שנה עשיתי ככל שביכולתי כדי להגן עלייך. אז
באה המדינה ואמרה שהגיעה העת. שכעת את מבוגרת ועלייך להגן
עליה. בקושי רב ובהיסוס העברתי אותך לידיה, לא מצליחה לדמיין
לעצמי איזה מין שימוש יכול "הצבא החזק בעולם" למצוא לילדתי
הרכה.
|
וכמה שאזהר, כמה שאשתדל להתחשב, אהפוך למרשעת. אביך איכשהו
יצליח להישאר הגיבור, ואני, בלית ברירה, אקבל עלי את התפקיד של
זו שלא מבינה שום דבר, שמאמללת אותך ומנסה להרוס את חייך.
|
אם הלילה נצליח, נעבור לשלב הבא. אני יכולה לדמיין את החיוך
שלך מופתע, מאושר, מתעורר מהתרדמה שנפלה עליך לאחרונה בכל מה
שקשור אליך ואלי. אם לא נצליח, זה יהיה הסוף.
|
עמית
חתיך, הא?
הילה
מי?
עמית
אל תשחקי אותה תמימה. שמתי לב
איך את מסתכלת עליו כל הזמן. אבל אין
לך סיכוי איתו. מייק צריך מישהי יותר
מבוגרת. מישהי מתוחכמת, סקסית.
את סתם ילדה קטנה.
|
טימור
אז אולי אמת או חובה?
שירה
אני חושבת שכבר עברנו את כיתה ד'.
טימור
תאמיני לי שמה שאני משחקת עם החבר'ה
שלי בבסיס לא למדת בכיתה ד'.
(לעצמה)
או אי פעם.
שירה
(חוטפת מטימור את הבקבוק)
אוקיי. שיהיה אמת או חובה. את הרי
המבינה הגדולה.
|
חנה
למה לא באת ביום שישי, כשכולם היו?
רונן
כי לא באתי בשביל כולם. באתי בשביל יוני ויוני
כאן היום, נכון? חוץ מזה נמאס לי מהשאלות של כולם.
כאילו שזה באמת מעניין מישהו.
חנה
נו, באמת. אתה יודע שכן. הנה, רק ביום שישי עדנה
ואמנון שאלו עליך.
רונן
|
ובעולם האמיתי, אחרי שאכלה תפוחים מורעלים כל חייה,
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
"...ואז הוא אמר
לי, אבל היא
בולעת!..."
האקסית של החבר
של שלי נזכרת. |
|
