אמיר אור נולד בתל-אביב ב-1956 בשם אמיר אביאל. הורי
הוריו עזבו את פולין והגיעו ארצה בעליה השלישית. הוא
נצר לשושלות רבנים מצד אביו ומצד אמו, ובין אבותיו
נמנים ר' אלימלך מליז'נסק ורש"י. אור גדל בישראל של
שנות השישים והשבעים; את ילדותו ונעוריו, ובעיקר את
דמות סבו תיאר בחלקו הראשון של האפוס הבדיוני שלו
'שיר טאהירה':

"מאז עלייתו לא הוציא סבי מפיו שום מלה שאינה עברית,
ועד לפטירתו היה מתהלך בארץ כאדם שאין לו שום עבר
מחוץ לקיומו הציוני והסוציאליסטי, ואף עשה זאת
במופגן, במיוחד לאחר שרבים מחבריו ומכריו, שבגדו
לדעתו באידיאל שלשמו באו ארצה מלכתחילה, שלחו ידם
במיני עסקים או זכו למשרות רמות בסניפי המפלגה
וההסתדרות. אבל גם הוא לא עמד במלאכות הכפיים
המפרכות שגזר על עצמו לשם "בניין הארץ", ואילו סלילת
הכבישים והבנאות לא היו לפי כוח גופו, גוף  דק של
תלמיד חכם, שלהכעיס, לא הפך לגוף חלוצי שזוף ושרירי,
אלא התכחש לצורך השעה הלאומי, ובגד בו גם הוא.
ומכיוון שכבר לקה בבריאותו מחמת אותן מלאכות, למד
באותה תקופה סנדלרות, ולא על מנת לפתוח עסק משלו, חס
וחלילה, אלא על מנת לעשות מעשה פרולטרי הגון, ולעבוד
בפתח-תקוה בבית חרושת לנעליים, ובעיקר על מנת לשמש
תוכחה חיה ואילמת לחבריו אלה, שעל פי השקפתו ביכרו
את נוחותם שלהם על פני האידיאל הסוציאליסטי, ולא זו
בלבד שהפכו לאויבי הפרולטריון, אלא אף לא הודו בכך".


אור למד בגימנסיה הרצליה, ולאחר שירותו הצבאי התגורר
בקיבוץ נחשון. בשנות העשרים לחייו עבד כרועה צאן,
פועל בניין, כירולוג ומסעדן, והתגורר מספר שנים
בהולנד ובהודו, שם למד טכניקות רוחניות שונות. לאחר
שובו מהודו הקים בירושלים קומונה רוחנית ומרכז
למדיטציה ותרפיה. הוא למד פילוסופיה ולימודים
קלאסיים, והשלים בהצטיינות יתרה לימודי מוסמך במדע
הדתות באוניברסיטה העברית, שם הרצה על הדת היוונית
העתיקה.  ב-1987 פרסם את ספר שיריו הראשון "אני מביט
מעיני הקופים" שזכה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה
העברית. בשנים אלה פרסם מאמרים רבים בכתבי העת
ובעיתונות בנושאי חברה, שירה, אמנות וקלאסיקה, וכתב
את הטור "קריאת שיר" במוסף הספרותי של "הארץ".
ב-1989 כתב את המניפסט הרעיוני של  כתב העת "שלם",
וב-1990 ייסד עם אירית סלע את כתב העת ואת העמותה
לקידום השירה בישראל, "הליקון". בשנות התשעים פרסם
את ארבעת ספרי שירתו הבאים - 'פנים', 'ככה', 'שיר'
ו'יום'. הוא הרבה לתרגם מיוונית ומשפות אחרות, בין
השאר את 'הבשורה על פי תומא' ומן השירה הקלאסית
העתיקה. כן תרגם מן הספרות האנגלית, ובמשותף עם אשתו
דאז, אקיקו טקהאשי - מן הספרות היפנית. בשנים אלה
ייסד את בית הספר לשירה של הליקון ועמל על פיתוח
המתודיקה שלו, יזם וערך את סדרות הספרים "שירה חדשה"
ו"פגסוס", וערך אנתולוגיות שירה בארץ ובעולם. אור
לימד שירה, עריכה וכתיבה יוצרת גם באוניברסיטאות
ובבתי ספר לשירה בארץ, באנגליה וביפן.
אור פרסם עד כה שבעה ספרי שירה בעברית. מהאחרונים
שבהם, "יום" (1999) נכתב כפירוש אישי מחודש למחזור
התפילות היהודי; "שיר טאהירה" (2000) הוא אפוס
בדיוני בפרוזה שקולה, הכולל גם פרקי שיר. ספר שיריו
האחרון "מוזיאון הזמן" (2007) הוא מסע דרך תמונות
המחשבה וגלגולי הנפש בעולם, ונכתב במקביל בעברית
ובאנגלית.
על שיריו זכה אור בפרסים רבים, בין השאר בפרס ראש
הממשלה, מילגת פולברייט ופרס ברנשטיין, וכן בחברויות
כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל, המרכז
ללימודים יהודיים ועבריים באוקספורד. תרגומי שיריו
והתפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בלמעלה משלושים
שפות, ובשמונה ספרים -  בתרגום לאנגלית ולשפות
נוספות. אור הוזמן כסופר אורח לליטרארישה קולוקוויום
בברלין, לאוניברסיטת ניהון בטוקיו, לפונדסיון
ולפראיסו בספרד ועוד. כן זכה במלגות כתיבה והוזמן
לפסטיבלי שירה רבים ברחבי העולם.
בפעילותו הציבורית למען השירה ויוצריה, אור כיהן
בצוות ההיגוי של משכנות שאננים, במדור לספרות של
משרד התרבות, בהנהלת 'גנזים' ובהנהלת בית הסופר. הוא
כיהן כיו"ר הוועדה למעמד היוצר והיצירה מטעם שר
התרבות במסגרת 'חזון 2000', וחיבר את הדו"ח על
מדיניות התרבות בתחום הספרות העברית. כיום אור משמש
כעורכה הראשי של עמותת הליקון וכעורך האמנותי של
הפסטיבל הבינלאומי "שער". הוא חבר-מייסד בוועד המנהל
של רשת תוכניות הכתיבה האירופית, והמתאם הארצי של
ארגון "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
ב-2005 צירף בחזרה לשמו את שם המשפחה בו נולד -
אביאל, אך המשיך לפרסם שירה תחת השם אמיר אור. באמצע
שנות התשעים שב לתל אביב, בה הוא גר עד היום עם בת
זוגו ועם בנו.