|
גולדה
 
קודם השמוע...אחר כך בהלה.
הבנה של דברים עם בילבול ...
והערכה של החיים..הרבה דברים.
חיילים מהיחידה...נהרגו.
ומשהו השתנה.
היא היתה מלכה מצויינת. העם אהב אותה. אמרו שהנהיגה כמו מלך,
ונתנה כבוד למדינה. בזכותה, המדינה הנידחת שאף אחד לא הכיר
נפתחה לאור ובמובן מסויים הפכה למפורסמת. בני משפחת המלכות
התגאו במלכה שלהם, במיוחד עם המלכה, שהיתה דוגמת המופת שלה
והנסיכות הקטנות שהעריצו א
|
פותחת עניים ורואה לבן. חלוק לבן. רופא. צעיר יחסית.
"שלום" הוא אומר בעדינות.
|
אם זאת היתה אני, לא הייתי תוקעת את הסיכות בגב וברגליים
הייתי תוקעת אותם באיזור הלב.
כי שם כואב.
|
הכל מסתובב ומסתובב ומסתובב... נופל עמוק עמוק בפנים ומתערבב,
בחילה ועצבים ורצון חזק ליצרוח וליבכות
|
האמן כי יש לך יעוד,
כוח פנימי להגיע אל כל מה שאתה מצפה מהחיים.
בטח ברגשותיך העמוקים ביותר
כי הם משקפים את דמותך האמיתית.
|
בכל תקופה משהו אחר שם היה
פעם בגד גוף
פעם מלחמה על תפקיד בצבא
עכשיו כומתה אדומה
מגלן.
|
אני יודעת שעוד כמה חודשים האנשים שדיברתי עליהם יצאו מחיי כמו
שנכנסו.
אני יודעת שאל אלה שאני אוהבת אתגעגע
אני יודעת שאלה שהפכו לשיגרת חיי יהיו בשיגרת חיים של מישהוא
אחר.
|
עברו כמה חודשים. ואני רואה, באמת רואה שאנשים הם לא חבל
קשור.
אולי הם נשארים להיות חברים הכי טובים... רק בלב.
אולי חברות קרובה היא פשוט חבל שנפרם.
הדבר האחרון שנותר הוא לתת לדמעה לרדת ולנגב אותה בהבנה.
|
בכלל,
מה איכפת לכם מה אני לובשת?
מה רע במוסיקה שלי?היא לא מפריע לכם.
אם אתם לא אוהבים את זה אל תקשיבו.
אתם מפספסים את הנקודה...
זה לא שהשתניתי,
זה רק שגדלתי.
|
נבנתה
חומה אחת גדולה
שעליו אני בנויה
היא השאיפה.
|
העיניים שנרטבות
הטשטוש הקל עם שריפה קלה
ואז מתחיל... מה שנקרא בכי.
|
לאחד שקרע בחבל את הקשר
לאחד שלקח את שני הקצוות בשנית וקשר אותם חזק.
|
נפל חזק עלי משהו כבד, כל כך כבד.
וחדר משהו עמוק, כל כך עמוק ישר לתוכי
במכה.
|
בלהיות מרוצה
בלקבל את מה שרציתי ועדיין רוצה
יש סוג של פחד
ואין ממה לפחד.
|
העולם שהסתיים כאשר איבדתי הכל.
אני מתעוררת בבוקר ותוהה
למה הכל עדיין כפי שהיה?
איני מבינה? לא, איני מבינה! איך החיים ממשיכים הלאה כפי
שאמורים להמשיך?
|
חשבתי שאני עדיין רוצה
חשבתי שאת זה אני עדיין צריכה
טעיתי.
שלום לתקופה.
|
הצמרמורת המרוגשת עוברת כמו זרם מהידים עד לבטן
הפרפרים משתוללים ועפים מפינה לפינה...מעט כואבים
העניים מוקרנות כמו אש בלהבה
אולי זאת אהבה.
|
בשלבים סופיים של אותה תקופה
באת והושטת את ידך.
נתת לה את האפשרות העצמית לדבר
לבכות,
לספר.
|
אמרתי לעצמי שזה לא נורא
יודעת כמה חשוב לבמשיך הלאה
הגדרתי לעצמי את ההחלטה
|
אז השתחררנו מהצבא... והאזרחות... בינתיים כיף.
פגשנו חבר'ה מהיחידה והיה נורא נחמד.
ואז... הם התחילו לדבר על זה.
ואז... הידיים רועדות. רק מלשמוע מה הם עברו... את הזוועות.
|
אומרים לי שאני בכיינית.
שאני לוקחת את זה קשה מדי.
שאני לוקחת הכל קשה מדי.
שאני חסרת פרופורציה
שאני בכיינית.
|
אמא שלך אמרה לי שכשאת מתעוררת בבוקר את קמה מהמיטה תוך כדי
גילגול עם רגל חצי בשפגט.
ואני נזכרת שכשאני הולכת לישון אני מכבה את האור עם הרגל
גבוהה.
"היא תבוא שלוש פעמים בשבוע ונעבוד איתה קשה. אני אכין אותה
טוב טוב", אמרה.
|
היו את האנשים שראיתי כל יום.
היו את אלה שראיתי כמעט כל יום.
היו את אלה שאהבתי ועדיין אוהבת, ורואה פעם ב...
|
אני לא יכולה להסביר להם כי אני לא יודעת איך.
אין לי מילים מספיק חזקות...
|
היא היתה כל כך בטוחה בעצמה כשהיא אמרה את זה באימון לפני
חודש. אפילו כשהתלבטה בדבריה והסבירה לי את הדילמה שלה, בכל
זאת היה ברור לי מה היא עושה או רוצה לעשות. כאילו זה הדבר הכי
פשוט בעולם לעבור מליגה ב', א' (זה אף פעם לא היה ברור באיזה
מהם היינו) "לתחרותי"
|
הכל נורא באויר כזה...את לא רואה?
לא מצליחה לחזור לעצמי..לא מצליחה לחזור בכלל.
אני מנסה לחשוב...לא להבין (אי אפשר להבין דבר כזה)
לחשוב על מה...מה השתנה?
|
- אז את מרוצה?
מרוצה.
- יש לך את כל מה שרצית וצריכה?
יש.
- מה עדיין לא?
אין לא... יש הכל. כל מה שלא היה טוב הסתדר עכשיו.
כל מה שרציתי שיקרה קרה.
|
"החדש" שאני מדברת עליו הוא חדש אחר. חדש שונה.
חדש שנקראה תקופה.
"תקופה חדשה"
שמפחידה, קשה, מבלבלת, מדכאת.
וזאת רק ההתחלה שלה.
|
מצד אחד כל כך רוצה להרביץ לך, לצרוח עליך, לבכות ולהכניס לך
מכות על שויתרת....
מצד שני מתה לחבק אותך כל כך חזק. חיבוק שלא יגמר לעולם.
|
|
|
אם מישהו שואל
אותכם אם אבא
שלך 'ערומקו',
אז אל תענו לו!
(אחד שאכל אותה
כשהיה קטן) |
|
