|
חרוז נוסע על חוט עד שמגיע לחרוז שכן ונח.
יש עוד חרוז והוא מחליק ומגיע גם כן.
חרוז נוסף יוצא לדרך, רוצה לשוב ולהיצמד, להרגיש קרירות נעימה
של ענבר עגול.
ועוד חרוז.
|
התור פירפר לי בתוך הידיים. לא ידעתי מה לעשות: להניח אותו על
האדמה כי זה הסוף, או לקחת הביתה ולנסות לשמור על חום הגוף.
לטפטף טיפות מים שלא יתייבש, לרוץ אחרי הפרחחים האלה שהעיזו או
ללכת לבית שלהם בערב בית בית לספר שכולם, כל המשפחה שלהם ידעו
מה שהם עשו.
|
זאת רק מילה שמתאים להגיד בסיטואציה חברתית וממתי אני משתמש
במילים כאלו, אבל לא יכולתי לקחת אותה בחזרה אז קשרתי עוד
גומייה בשיער וחיכיתי ללילה.
|
אימא אמרה לאבא: "ששש.. הילדים באים". שמעתי את אבא אומר:
"מתחיל להגזים עם ה'זיינה-שולד-גפילה' (רגש האשמה שלו)". תמיד
כשכעס ואנחנו היינו בסביבה אימא השתיקה אותו. אימא לא אהבה את
הכעס שלו. אני חשבתי שהוא עוד כועס על סבא ולא העזתי לשאול.
|
ליד הדלת עומד ילד. אני הרבה יותר גבוה ממנו. הבגדים שלו ממחסן
הבגדים אבל הוא בכלל לא נראה מפה.
הוא לא מסתכל עלינו.
|
דינה שעוזרת לגננת החזיקה לאורן בכתף והעבירה על הלחיים שלו את
הפינה של הסינור. אחר-כך בשביל הנזלת היא הלכה להביא ניר
מהשירותים.
|
זבוב הולך על המסך. אני מזיזה את החץ של העכבר, מזיזה בעקבות
הזבוב. החץ מתקדם בקצב אחיד. הזבוב הולך והחץ עוקב אחריו.
הזבוב עוצר, החץ נעמד, מחכה, אבל הוא לא משתנה, הוא לא נהפך
לכף יד קטנה.
|
האיש שאיתי אוהב לשתוק. וכשהוא שותק, עיניו מביטות פנימה. אני
יושבת ומסתכלת עליו: על מה הוא חושב עכשיו? איזה רעיון מרחף
בתוך מוחו? וכשאני מרגישה שהגיע הרגע שבו אני יכולה לשאול מבלי
שאפריע לו, אני שואלת:
"על מה חשבת?"
התשובה שלו תמיד מאכזבת אותי:
|
|
|
אני רצחתי את
לורה פאלמר!!!! |
|
