[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אז נכון, כשיצאתי משם באמת נדרסתי. וכן, איבדתי את שתי הרגליים
שלי. ולא, אני לא אוכל ללכת מתישהו. ובאמת גם קצת הצטערתי שלא
ניצלתי את החיים קודם.

דווקא יש לו, לשמוליק, אימא מאוד הוגנת. בשעה הזאת של הלחיות
מותר לו לעשות הכול. אפילו סמים. הוא נורא רצה פעם להתמכר לזה,
חשב שיכול להיות נחמד. ולא רק לזה, הוא פשוט רצה להתמכר למשהו.
אבל אי אפשר, בשעה ביום, להתמכר.

הוא בעט בקירות. רץ בשיא הכוח, התנגש בכל מה שאפשר. גם הראש לא
יכול לפצח את החומות האלה שסוגרות אותו..

"כל מה שאי פעם רציתי הוא קצת חיבה, שלמישהו יהיה אכפת ממני.
את יודעת שאף פעם אף אחד אפילו לא נישק אותי"? אמרה הנסיכה
לצפרדע ברגע לא משמעותי שעתיד היה להשפיע על כל המדינה הנידחת
שמקיפה את היער שמקיף את הארמון שקרוב לחצר שבתוכה ישבו, אחת
ליד השנייה.

ולמה, בעצם, היא רוצה להרוס לעצמה את החיים, ואולי זה בגלל
שכבר מזמן לא שאלתי אותה איך היא מרגישה, והיא רצתה להרגיש ככה
שאני אראה.

חושב לעצמו כמה מיוחד הוא צבעו של הים, מורכב מכל כך הרבה
חלקיקים קטנים ומורכבים, חלקם אפילו נעים, כאילו הם הינם ישות
בפני עצמה. מהר מאוד הוא נזכר שאל לו לחשוב לעצמו, שאל לו
לחשוב, משום שהוא רק צבע.

הרגש רק ליטף לי בעדינות את עור התוף באותם ימים, הוא לא היה
ברוטאלי וטובעני כמו עכשיו. הוא היה רלוונטי. תמיד היה
ברלוונטיות משהו כל כך שלו.

אתמול בלילה קרה דבר קצת עצוב. אפילו קצת מאוד. מסוג הדברים
האלה שתמיד מרגישים צביטה בלב כשהם קורים. והחיים, ברגעים
האלה, כשהדברים קורים, נראים די חרא. כאילו הכול נגמר. וזהו.
מן חור כזה בלב, במקום שבו אמור להיות משהו.

הם מסתכלים עלי. עיניים גדולות, כחולות, ענקיות, בהירות, הן
בוהות בי.
תפסיקו להסתכל עלי!
הם ממשיכים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
"דמו של ישו מעולם לא היה מזוייף יותר"
כך אמרו העיניים, האוזניים, ההיגיון
והזיכרונות.

גרגרי מלח מפוזרים על קוביית שוקולד.
הלבן ממיס את החום המדכא,
שמקיף והופך טעמו למתוק.
הצירוף האכזרי לא היה מתממש
אלמלא

שיחת מבוגרים עם ילד כשהם
מדברים אליו כמו לילד והוא
יודע שהוא ילד ומשלים עם הגזירה,
אך שיר זה מעלה בגרון הרגשה

אם אני אמות עכשיו, הכול יהיה טוב.
השירה תהיה יפה
והפרחים יהיו סגולים.

איש אחד הלך הלך
נפל לבור ו-
רץ הביתה להביא סולם.

צליל ההווה נבלע
בין הסקסופון לגיטרה.
ולי, שמכירה היטב את המנגינה,
זה צרם.

ריתחת עולמי אל בקבוק ושלחת
מלא ברוק אל ימים רחוקים.
ומעבר לזמן, ומעבר לחול
ובלי כל היגיון תזייפי לך שירים.

לא שזה כל כך אכפת לי אבל לפעמים
גם לי מותר
למחות

לאחר שבנה הראשון נולד, נדרה אמי לנאמנות.
מאוחר מדי, חשבו מוחות
אחרים. מאוחר.

משקפים.
משקפים משקפים.
משקפים משקפים משקפים.




תגידו, צמחים
ממשיכים לגדול
אחרי שהם נהפכים
להיות צמחים?
זאת אומרת, לא
ירקות, בני
אדם.



צרצר


תרומה לבמה





יוצר מס' 72445. בבמה מאז 3/2/07 0:32

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות להגר שרעבי
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה