|
בלונדה
ילידת 1987, כרגע סטודנטית לכלכלה.
מנצלת הפוגות מהלימודים,
בהם מנסה לתאר את עולמה בכמה מילים.
התקדמתי לעברם, ולפתע הרגשתי סחרחורת, מעין שקט עצום שמתגבר
בתוכי, כאילו אני נופלת לתהום עמוקה.
וכשפקחתי את עיניי הייתי בתוך הטבעת, איתם, רוקדת.
רקדנו במשך שעות, והזמן לא התחלף, השמש המלטפת נשארה במקומה.
|
השעה הייתה בערך 4 לפנות בוקר, הייתי קצת מטושטשת, אבל את
קולות הצחקוק שלהם שמעתי היטב.
האמת שלא ידעתי מה לעשות במקרה הזה, רציתי להלשין עליהם, ידעתי
שמה שהם עושים לא בסדר, אבל שתקתי.
|
כבר לא ישנה בלילות
מסתובבת מצד לצד וכבר נמאס לי להסתובב
והם לא מפסיקים, הם צוחקים עליי איזה עלובה
אפילו את עצמך את לא מצליחה להחזיק בשליטה
|
נשקני נשיקת שיכור.
אחוז בגופי המתמסר למגע ידיך,
השקני בנשימותיך.
הצמד אותי אליך בחוזקה,
|
התנתקת מהחלון, כאילו חיכיתי לך ימים,
ואז אמרת לי,
אני צריך ללכת, נדבר לפעמים?
|
בא לי סתם להביט בשמיים
מה קרה?
אז מה אם זה על הכביש, תנו לאדם את חופש הפעולה
|
וכך התהלך לו האחד, בינינו,
מפזר אבקת קסמים של חיוכים,
מפזר אור בחיי האחרים.
|
רוצה להבין
רוצה לנגוע
רוצה לנסות
רוצה לשמוע
|
ואביט לעבר ארוחתך שנשכחה.
וקול שמחתך המהדהד בחלל,
ובחפציך רק זיכרון עצבותך וכאבך נותר
|
אתה אומר שאני מיוחדת
וכשאני לא רואה אתה מדבר עם אחרת
אתה אומר שאני הדבר הכי טוב בחיים שלך,
שקרן
|
לבן, זה האור, שם עמוק, שם כואב,
תבכה ילדי, רק ככה תרגיש שזה בוהק.
אפלה, חושך מוחלט, דממה
רק זרזיף קטן שמורה שהלב
|
דמעה גדולה, אחת קטנה, שוב היא נעלמה
מצמוץ, נשימה, אי אפשר להסתתר
|
אל תבטיח הבטחות
שאתה לא יכול לקיים
|
מאבדת בלי הבחנה,
את עצמי,
מאבדת לטוב ולרע.
|
הבטתי בפרח, פניו עגלגלות ועליו כצבע התכלת.
זאת לא אני בוודאות ידעתי
|
כבר לא מרגיש, רק נמצא
קצת כמו שקית, שקוף
עד שמישהו מקמט אותה וזורק אותה לפח
|
נשיקות חטופות,
שמלה שהתרוממה
וחגורה שנפלה
"אוהבת אותו"
|
השם שלך גורם לי לחייך
למרות הכל
כשאני נזכרת איך אהבנו להתכרבל אחרי
שהיינו עושים אהבה
|
והשמש, האדירה, שבכל בוקר חודרת לחלוני,
אם היא תיגמר,
אכתוב על האין שכעת במקומה.
|
הוא אף פעם לא בוכה, אף פעם לא תמצאו בו פגם.
הוא תמיד שמח, אפילו שבליבו מתחולל סופו, ונגמרת לו הנשמה.
|
ואז אתה מגלה שאתה בכלל לא צועק
שאתה אפילו לא מוחה
שמהתחלה כבר ויתרת
על הכל
|
עוד נשימה אחרונה, נופל מהקו, שם הכל שקט
|
תחת עץ התפוח, ישבנו לשוחח,
מפת משבצות פרשת,
"בוא," השתרעת.
ואת עיניך עצמת.
|
"כמה נקודות חן יש לי על הצוואר"?
"שלוש", מילמלתי.
"ועל הבטן"?
"עשר, ועל הישבן ארבע, ובידיים, אינסוף".
|
ואת נפשי,
הייתי פורשת עבורך כמו,
רשת דייגים.
|
מה חיפשתי כשקילפתי את הנשמה, לא ידעתי מה יש שם
בתיבה הכי סגורה הכי אטומה, קופסת המתים שאני יצרתי,
|
קניתי לך עץ, קטן.
עליו ירוקים וכל גזעו אדום, כדם.
עץ ביישן, בלי יותר מדי מניירות,
עץ פחדן, אבל זה רק בגלל שהוא עדיין קטן.
|
אני אוהבת רק אותך, רק עכשיו.
וכשאני אוהבת אותו, ברגע הזה, אני שלו
|
זה מוזר לא להרגיש שום דבר
מין רגע שבו הכל מעורפל
ואפילו לצעוק אי אפשר כי זה בכלל לא מה שמתחשק
|
רוצה להיות שוקולד עם אגוזים
שיתפצפץ בפה כשנוגסים ממני,
שיאהבו אותי בטירוף ושישנאו אותי בשקט.
|
עוד לפני שהתעוררתי כבר ידעתי
עוד לפני שהספקתי להזיז את השמיכה
לפני שהספקתי לשלוח יד מגששת למנורה
|
מגע האויר באצבעותי צרב את עורי, עד כי אפילו הקרירות שבתשוקתי
לא הכניעה את הרגע, בו מוחי התכווץ לנוכח ההוויה בה שריתי
|
מתיישבת בכבדות,
בוהה בחלל הריק,
וסופרת קוביות קרח דמיוניות,
אופס,
|
א': אתה חושב שאני מתגברת, אבל זה רק הולך ונעשה כואב.
ב': אז תוציאי את זה החוצה.
א': אבל הבטחתי וזה לא עוזר.
ב': תני לי יד ונלך.
|
למרות שגלעד שנא את העובדה שאלית עישנה הוא אהב להתבונן בה
כשהיא מדליקה סיגרייה, ואת מראה שפתיה המתכווצות קלות כדי
לשאוף מן הסיגרייה אל חלל פיה, אפשר לומר אפילו שזה הדליק אותו
|
שאולי זה שוב הדימיון המפותח שלי
שמביא אותי פעם אחר פעם
לדף החלק הזה,
להקאה הזאת המטורפת של המילים,
לכתמים שמתערבבים לי
עד כדי איבוד עצמי
|
זאת תמונה שלי, ששיחקתי איתה קצת...
|
|
|
- איך אתה רוצה
שאני אסע לרחוב
שלך?
- בשקט.
שיחה במונית |
|
