|
 עצוב לי לראות כמה בלונדינית הייתי פעם. |
כעיניו - אפרות עיניה
ועמק-נוגה מבטן;
ובזהב שפעת תלתליה
גם אצלה מהול ארגמן.
כאביה תזיל מרגוע,
תנחם ותרוה עדנה,
וכמוהו תכה, פצוע
עד זוב דם, היד הקטנה.
אות רזים סמוי מעינים,
רמז-מה מפלא מהבין,
בחוט הזה האמיץ שבעתים
מסבא אל נכד ונין.
בתו/רחל בלובשטיין
פעם חשבתי שאם אתפס על ההר הכי גבוה אוכל לקטוף אותו.
פשוט להושיט יד קטנה ולסגור את אצבעותיי על האוצר הנחשק הזה.
|
כנראה שוב עטיתי את אותה ההבעה. אולי שוב היו עיניי ריקות
מתוכן, שפתיי יבשות ולבנות, ומבטי משוטט בעולם הלא נודע. העולם
שלו. כנראה. כי אני לא יודעת. אני לא רואה.
כבר חודשים שאני לא רואה אף אחד ושום דבר.
|
|
|
אמא אמרה לי
דני
ילדי הוא גיבור
ונבון, ילדי לא
יבכה אף פעם
כפתי קטון.
אמא, אמרתי לה,
קוראים לי אייל,
ואני בוכה כבר
שעה, אולי קצת
יחס?
אחד - בן של
גננת. |
|
