|
אוהבת,
לראות איך השמש טובעת בים,
לצחוק עד שהבטן כואבת,
את הריח קצת לפני שנרדמים,
ולשמוע את הגשם.
אמצע לילה שלא ניגמר ואלפי מילים מציפות את החדר, מיטה ריקה
וסדינים מבולגנים.
תמיד באמצע לילות של ירח מלא הדמעות שלי הרבה יותר ורודות, הן
כבר לא מתביישות לרדת.
|
בבקרים היא נשפכת לי מהעיניים. בלי לצייץ היא נשפכת, היא רוצה
שתראה אותה, אבל יודעת, מודעת, לעובדה שאתה לא מסוגל, מודעת
לעובדה שזה הרבה יותר גדול ממך וממנה ביחד.
מודעת לעובדה שלירוק בשבילך זאת תסמונת מושרשת, משהו שטמון
הרבה מעבר ליכולת השליטה שלך.
|
כל הולכי הרחוב נתקלים בי עירומה רק בגלל שהכביסה שלי החליטה
לצעוד משני צדדי, ישות עצמית שמתנגדת להתקיים בתוכי, מתנגדת
לדביקות שעוטפת את הקצוות שלי.
|
למילים הללו,
אין כל מוצא
או פתרון.
זו מציאות.
|
שם,
על ההר,
בין כל העצים, והכחול.
|
מחשבות מסורבלות
נשזרות עם דמעות
|
הבדידות גועה בבועה הענקית של הקיום.
|
כשנוגעים לך בבטן אתה מתכווץ,
כשנוגעים לי בבטן אני מתקשה,
|
אבל דברים כבר לא הולכים בזוגות, ובמיוחד לא אני.
בלילה לבד רצה ברחובות ריקים.
רודפת אחרי דברים שאי אפשר להשיג.
|
דור של משתמטים חסרי הווה או עתיד
עם מוזיקה גרועה ובגדים קטנים
|
של יגעו במציאות,
שלא יתקלקלו בעולם של מלחמה אלקטרונית.
|
את תמיד מסתכלת עליי במבט של ריק כאילו אין לך שום דבר בחיים,
כאילו הכל כל-כך מיותר...
|
עכשיו המרחק בינינו מרגיש כמו אוקיינוס בצבע העיניים שלך.
|
מרגישה עוף מוזר בסביבה של ברווזים עקומים.
|
רוצה שביד חשופה תאסוף כול דמעה שנושרת ממני עכשיו,
תוכל לשמור לי עליהן בדלי ליום שאני אפסיק לבכות?
|
יש רגעים של חושך.
הם לא בהכרח מגיעים כשהאור כבוי,
או כשהשמש ישנה...
|
כן, האומה פסקה את דינה:
עדי- כבר לא קטנה.
|
בוקר של שבת ואני כבר מרגישה את הכאב משתלט עליי.
חוסר יכולת להגדיר את כאבי, בעוד סיכויי ההינצלות שלי מהדהדים
מכיוון האדישות.
|
לא משנה איפה הייתי ומה עשיתי התמונה שלה מתגלגלת ברחוב תמיד
הייתה רצה בראש. לכולם יש בראש חבר דמיוני ולי יש אותה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
התחילו לכתוב לי
כאן אנשים
והזדהו בעדות
הוירטואליות
שלהם. נראה להם
שכאן זה מרכז
הקליטה?
אז קראו כאן
לדמויות לפי
אתוס. טעו. לא
נורא. אין
לאנשים דמיון
כנראה.
אחד שמאשר את
הסלוגנים ונגד
אתוס כמאפיין
דמות |
|
