|
 
אוהב את החיים ואתכם גם
אתה יודע, גיא, עד לפני יומיים הייתי בטוחה שאני הרגתי אותך.
שנינו יודעים שלא מתת בקרב, אלא שנה וחצי קודם. אני לא אשכח את
הסצנה הזאת, שבאת אלי אדום כולך, מתנשף, עם שאלה אחת: "זה
נכון?"
|
"מה קרה לקול שלך?" שאלה, ספק מתעניינת.
"הים לקח לי אותו", השבתי וציפיתי בחרדה לתגובה, שלא איחרה
לבוא.
"אתה שקרן!" סיננה בלהט והמשיכה, "אני מגיעה לים הזה כל יום
ואני יודעת שהוא לא גנב. הוא אולי משאיל דברים, אבל הוא תמיד
מחזיר אותם".
|
לאחר לבטים קלים, היא השאירה חבילה ריחנית דמוית ירח על מיטתה
של דנה. לעומתה צ'אק בתמימותו, השאיר בכל רחבי הבית מזכרות
בצורת כוכבים.
|
"רוצה עוד ילד" היא שואלת, עיניה מבריקות. מאית שנייה מאוחר
יותר מבינה שטעתה, עוצמת את העיניים בחוזקה ומצפה בחשש לתגובה.
הוא קפוא, נמצא בתוכה, לא מצליח לזכור את הרגעים הנעימים קודם
לכן, הכל נמחק.
|
הוא חיבק אותה מאחור, מנשק בעורפה, "יפה שלי"
"אתה עיוור", ענתה לו מבלי להסיר את מבטה מהבבואה שלה במראה.
"עיוור מאהבה" אמר לה, ממשיך לנשק את העורף שלה.
"עיוור זה עיוור זה עיוור" אמרה, מסרבת לקבל את דברי החנופה.
|
בצד השני של החצר התהלך לו פינגווין בזיגזג קיצוני עם סימן
ההיכר שלו- עשב בפיו. עדנה חייכה כשהיא הבחינה בו. היא נזכרה
בניסיון הראשון שלה להאכיל אותו. במבט המזוגג שלו, בתחושה שהוא
לא שייך למימד שלה. עדנה הבינה שהוא יחיד במינו, מין נזיר
פינגוויני.
|
מבל סימנה לו שאני לא הכי נורמאלי ופרופסור רפיל הנהן עם הראש
להסכמה. "מה אתה חושב?" שאלה מבל את הפרופסור. הוא השתמש בתור
תשובה בקוד לא מוכר לי, "פסיכו-ביזארי", אמר וחזר על עצמו שלוש
פעמים.
|
ואחי אומר לה "תתחילי להתעורר,
הבן שלך מפגר",
והוא לא מבין והוא לא יודע,
עד כמה שזה פוגע.
|
|
|
גם
מהאוניברסיטה,
אני גולש לבמה
חדשה.
מה יהיה?
מחלה, מחלה |
|
