|
בקיץ של שנת 1978 החל גור לייש לנשום את אוויר
העולם. בזמנו זה היה אוויר מתוק וריח הפרחים שהיו
בחדר היולדות מלא לראשונה את ריאותיו הקטנות. כמה
שנים אח"כ, עם מות עידן התמימות ותחילת ההתפכחות,
נבט זרע הגעגועים בליבו.
הוא אוהב את העבר, מפנטז על העתיד ובשל כך מתקשה
לעיתים לחיות בהווה.
תבכה, תבכה, זה בסדר אתה עוד תבכה הרבה בימיך הספורים. אני כאן
כבר כמה עידנים וגם אני בוכה. בזמן האחרון קצת יותר מבעבר, אבל
זה יעבור (אני מקווה).
|
בבוקר די רגיל עם מזג אויר סגריר
יצאתי לחורשה שמול ביתי
הלכתי בשבילים שהזכירו את העבר
הלכתי בשבילים שיהוו את המחר
|
כבר חמש עשרה שנים
וכלום לא חדש, ההפך
הכל כבר ישן.
|
באור הירח לא רואים את הפצעים
לא רואים את הדם
|
ובעבודתה תשרת נאמנה אותך
האלוהים שלה
בשבילך היא נוצרה, כמוני
כלי בידך
|
אהה... אילו עיניים
לו רק לא היו לך עיניים
|
רק את יוצאת החוצה,
עומדת בצד ומחכה לזה שיבוא
וילחש את התשובה.
|
|
|
כשאמות, אני לא
רוצה שום נאומים
בהלויה, רק
סלוגנים,
ושהמצבה תיהיה
בצבע כתום, ושלא
יהיה כתוב שמי
האמיתי רק שמי
בבמה...
אבל רגע, בועז
לא אישר את השם
שלי,
לא חותם
בפרנציפ, מה
תעשו לי!? |
|
