|
יש נקודה אחת בחוף הים, בדיוק באמצע הדרך בין
הדשא למים. מהנקודה הזאת אפשר לראות את הגלים
הקטנים שמתנפצים בחושך, את האורות העמומים של
ספינה במרחק, ומאחור, כאילו הם שם בשביל להזכיר
על המציאות, בניינים של העיר הכל כך מוכרת.
שם הוא, במציאות ובמטאפורה.
הבירה הרגיעה מעט את דפיקות הלב שלי, ובפעם הראשונה מאז נכנסתי
למקום הזה, העזתי להרים את המבט, ולהסתכל. היה זה פאב טיפוסי
למדי. ענני עשן לבנים וסמיכים הסתובבו בחדר, נוגעים קלות בשלטי
"אין לעשן" שהיו מפוזרים על הקירות.
|
אתה מרגיש את המליחות של הדמעה בפה ומנסה לנחם את עצמך במחשבה
משביעת רצון. לא, אתה לא כמו כל שאר הבנים, צופי הכדורגל,
שומעי ה - MTV ומזייני הבנות. אתה לא מתבייש בדמעות שלך.
ובמקום כלשהו עמוק בפנים אתה מקווה שמישהי תעריך את זה בך יום
אחד.
|
עם סכין לא חדה
אפשר לחשוף
את פשטותו של הבלוף.
|
כשהשחר מפציע, עיני אדומות
ומולי ערמה של דפים
שוב לא הצלחתי, עוד לילה בוזבז
בחיפוש אחרי המילים
|
המילים שליבי אומר לי לכתוב
מדברות רק אלי
הן שלי.
|
חממי נשמתי
קרן שמש זכה,
חידרי את ענן היומיום.
לטפי את גופי
בידך, סערה
אל תאמרי שהכל רק חלום.
|
עוד שתיים עשרה לבנים
ומחסום השליטה יושלם.
|
קיר של תקופה
של זיקה
של חלום ושל תקווה
עומד מולי עכשיו
במלוא עוצמה
|
הנשיקה הראשונה
תמיד דבר כל כך יפה
בסגנון שנות התשעים
קצת שיכורים על כוס קפה
|
צליל של מיתר עייף
שנפרט ביד חלושה
הפנה את תשומת ליבי
אל מבט מלא בקשה
|
האם הצלחת
למלא את החור
שנפער בבטן שלך?
|
הוא הסתכל עלי במבט מבוייש
מפחד מהאמת של עצמו
|
כאן,
כשלגבי מדבר רחב ידיים,
עומד אני על שתי ברכי השסועות.
|
כשלא יוותר דבר וכולם יעזבו,
את הכפר בחיפוש העושר,
רק מחשבות, חברותיי הכנות
ימטירו עלי טיפות אושר.
|
מדרגות נעות, במרכז תל אביב
אני עומד עליהן בלי לזוז
|
עכשיו אני עומד רטוב
באמצע המדבר
עם דלי ריק בידי
וחלל בנשמתי
|
אולי
אולי לחץ המים בצינור שעובר בקיר הבטון
יגדל היום לעוצמה
שתאפשר למים לפרוץ החוצה?
|
וכל שלב בסולם הזה
יותר בודד מקודמו
|
הרבה יותר קל לכתוב שיר קצר
בלי נושא בלי סיבה, בלי עתיד או עבר
|
רק פנס בצבע אושר
במרחק בוהק, מזכיר
את הרגש, את הטעם
את הזעם, את השיר.
|
על חוף ים פלוני
בשעת בוקר צחה
החמה בעינייך רוקדת.
|
לא זכית לראות
בשמע הידיעה
את עיני אחיך והוריך
|
שקוע בבוץ עד ברכיו,
אפוף ערפל שחור,
ממש את הקירות באופל
וקדימה ממשיך לדהור.
|
אולי זה צלצול הקורא לעבוד,
אולי זה תקתוק של שינה ערבה,
אולי תשעה חודשים מסתיימים,
אולי כבר מגיעה שעתך.
|
פעם היו לי רגשות יותר פשוטים. אהבה, קנאה, שנאה, געגועים. סתם
עצב או שמחה. דברים שיכלתי להבין, לפרש, לתרגם - לרשום. רגשות
שמטאפורות פשוטות וחבוטות הספיקו בכדי לתאר אותן כהלכה.
|
הרעשים שהתרנים משמיעים מזכירים סרטי אימה ישנים ומוסיפים
לאווירת העולם הכעוס של מזג האויר. אבל הכעס מודחק. רק נגיעות
קטנות ממנו נותנות את אותותיהן. הרוח לא חזקה כמו שהיא רוצה
להיות. הגלים לא גבוהים כפי שהם מבקשים. והחושך, החושך לא חשוך
מספיק. הכל חלקי.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
-כמה פעמים ספרת
עד עשר?
-המון.
-וקרה משהו?
-שום דבר.
ראיון עם הסופר
עד עשר. |
|
