|
"יש הנותנים בשמחה והשמחה שכרם"
-חליל ג'ובראן
כל היום ארקד על שתיים לא על ארבע וגם
לא על שלוש בואכה ארצה זרקור הדמדומים.
כיצד אכריע כי מושא משלך הינו אדם
עת הכרזת על גפיו כברי תמורה בהלך הזמנים
אשר עצמם מקבעים הליכותינו אף עד בואנו בימים.
|
I gaze upon her when the while
Daydreams are drifted to far an isle;
There, they gather thick a haze
|
את עזבת. נוטשת חדרון כפות
לגעגוע. שול המלמלה בדקות נושק,
עת צאתך,למשקוף דלתותיי הלהוט
בדמו של חד גדיא- דם ניגר, נואק
|
בעוד אזיל דמעותיי, נערה-
דמעות-טל אשר נפרמות מנקיקי עיניי
כשטפי נהרות דקים שסכר אין לתקל בם כמעצור-
|
ליבי רהוט כאשר שח הוא בלשון אהבים
עם שכניו ומקורביו הרחוקים עד דמע.
|
כי האהבה לא בלבכם היא - גם לא בארץ ולא בשמיים -
ואף לא בקרב נפשכם האהובה - הלא נפשכם היא עין האהבה עצמה
המשגיחה באישונה אחר שארי בשרה ומבקשת קרבתם.
|
איזהו מוט חלד מאובק, בלוי אבנית, בער ברתיחת שמיא וחרון
יהווה, חרט על ריפודם תובנות מספריות שש מאות שישים ושש כמספר
החיה;
|
ואני כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד
ואני לחם חסר שמרים.
אכלו אותי בני יהודה בנות אשכנז ובני ספרד!
אכלו את זה הלחם זהו בשרי
ואת יין בציר דמי אשר נשפך בעבור רבים!
|
|
|
קניבלים לכאן!
הטבח של במה
מבשל את זאת
שאהבה את
התל-אביבי |
|
