|
רוב הטקסטים שמופיעים פה, איך לומר, קצת בועטים. הם
לא אוהבים, ולא מתוקים. הם פירורים של כאב ופרצי
קיטור גם יחד, שליוו את שלביה האחרונים של מחלת
הסרטן של אמי. העליתי אותם לכאן - ואת עצמי -
חודשיים לאחר שהיא נפטרה, כשמשהו בפנים דחף בי
להפסיק לגנוז את הסוד הנורא של מחלתה. לאוורר קצת את
הכאב ולחשוף את המלים, בהן יכולתי לראות מעט יותר
יופי והקלה.
מאז חלפו כמה שנים, ופה ושם גם כמה מלים - זה
הקתרזיס שלי; מלים על הדף כבר לא כל כך מעיקות,
איכשהו. מוצר ארוז ומוגמר, מוגש עם קטשופ, אפשר
לזרוק לפח אם לא טעים. בתיאבון.
הגעתי למסקנה
שזכרונות עדיף להגיש מחוממים קלות,
עם כוס תה ועוגה בחושה;
|
אתה אמרת לא
כל כך אוהב ויפה
והחיוך שהשתקף מעיניך
היה לי למטה רועים
|
אתה אמרת לא כל כך יפה
ומישורים רחבים של רכות נפרשו מעיניך
השתפלו אל מרגלותי
והפרידו בינינו.
|
אני רוכנת עירומה מעל,
כואבת את העור החדש, האדמומי
עם כל דקירה של משב רוח טרי,
תוהה כמה קליפות עוד אוכל להשיל
לפני שאתכלה;
אולי זו הסיבה להצטמקות בזקנתנו.
|
תודות לבריכות החום שבעיניך
אני חוזרת אל רחם שמימי
ושוב מתאהבת
בעצמי.
|
הכורסא שלי מתנועעת קלות
משייטת בין גלים של דמעות
|
יש לי חלון אל הים
מסגרת מן המוכן מדי אחר הצהרים
לשקיעות מאכלות של סתיו.
|
ימים של שכחה
לילות של זכרון
נדמה כי הפכתי את הימים לשבועות, חודשים;
ורק עתה הקצתי אל הלילה
|
הזעם הוא החדר הכי אטום בבית
ועדיין, המסדרון אליו מוכר כל כך;
|
לעטוף אותך ברכות ולהכיל את כל כולך,
כאילו בלעתי חבילה שלמה של נורות דולקות
|
אני מביטה בפנייך
אכולות השילדון
אמא שלי
מחרחרת נשימותייך בקושי.
|
עשבים מרים,
צהובים ודהים
רעל זוחל בתוך צינורות דקים ומחטים
|
שד אחד בקבר, האחר בדרכו
הרחם מטפטף
|
זיכרונות של במיה קצוצת ראש וזנב,
מתייבשת בשמש בחצר;
של חצילים קטנים מוחמצים שעכשיו
נחים אצלי במקרר.
|
לאחרונה אירחתי
שלושה גברים:
אחד שהיה ועבר,
שני הווה אך לא ממצה
ושלישי שכבר אין בו עתיד.
|
צפרדעים צפרדעים
קרקורים מוזרים
מיתרי קול
תאי עצב מתנוונים מרעלים
|
במגעו של כוח קמאי
על סף מותך
שלוש בנותיך הרות לך
לשמר זכרך
בחיים לבוא
|
"היה לי יום נאחס.
"היתה לי מלחמה קשה עם העצירות",
היא סיפרה.
"נו, ומי ניצח?" שאלתי.
|
כשהייתי במאידאנק, העמידו אותנו באמצע
כיכר הרוזטות. על שם פרחי הדם שפרחו
שם בשלג כשירו
|
אתה
כן, אתה
שהיית חייב ללכת
לחדד עבורי חוויית האובדן
בין חיים למתים
|
וישנה אחת,
רחמה גדוש,
כרסה תפוחה מתינוקו של מוות,
מתנפחת, מצהיבה.
|
לחזות בסופה של אמהות
סופה של אנושיות
התפוררות.
|
לערב החג
קיבלתי מתנה -
קופסא מלאה בכדורי
פלא.
|
בחג הזבח שלי
עליתי לרגל אל
יצועה החדש
כבימים עברו לשבת
על סיפו של כס הקדושה
|
שמתי לב,
שאור צהוב הוא מרגיע במיוחד.
אבל יותר מכל
הריח הזה, הוא שאינו מרפה ממני.
|
מחט מחוברת לווריד
שלי - שלך, אמא,
כמו בימים הטובים.
|
מרב ואני ישבנו בחדר השינה שלהם, עכשיו שלו
וסידרנו מגירות.
סידרנו? זו המילה הנכונה?
עברנו על חתיכות של זיכרון, חלקן גדולות, חלקן זעירות ממש,
|
במילה אחת כל כך קטנה מוכלים כל כך הרבה
דברים צפופים, עצומים, קטנטנים,
מתכנסים, נפתחים, זועקים, שרים,
שלא ידעתי להגיד
להרגיש
|
כאן יורדים, תחנה ראשונה.
שלושים ימים שהיא איננה.
מתוכם 7 ימי שבעה, 7 ימי רוגזה, ועוד ארבעה עשר ימי טינה
ותסכול.
כמה עוד נותר עד לתחנה הבאה?
רק 326, ילדתי, עונה הפקח. רק 326.
|
כל דימוי כואב, כל חדשות רעות, ישר הופכים לטיפות שמטפטפות
למלים שמטפטפות החוצה ממני אל הדף. זו הצורה הכי טובה שיש לי
לארוז את הכאב יפה-יפה,
|
|
|
אחימן הענק ישב
לו לפוש ממש על
גבו של עזריר
היבחוש.
רטן לו החרק "
אלמד אותו פרק,
קימט כובעי, את
בשרו אדוש!"
זה לא שלי אבל
זה טוב. |
|
