|
אבל פעם אחת, כשהוגנבו לה עט ונייר בחריץ המזון, כתבה רפונזל
הזקנה והקירחת סיפור אחר, על שיערה שהיה מוטל מן החלון,
וצווארה שהתאבן מן השכיבה הממושכת, ועל אותה משיכה גורלית
וכובד משקלו של הנסיך על כל המשתמע מכך.
|
רועי וגנדל עמדו עכשיו צפודים במקומם וראו באור היום המתלהט את
השדיים שהתעגלו הלילה מגופי שחולצתו נותרה זרוקה בבית הורי.
היה קר והפטמות שלי היו זקורות ואני רציתי, כמה רציתי, את הבל
פיהם העברי של רועי וגנדל, להתחמם בו.
|
מה יש לך לומר לטובת עצמך? מחכה כמו אידיוט שמישהו יעשה את
העבודה בשבילך? אתה לא חושב שהציפייה הזאת הורגת? אתה לא
מתגעגע לאלה שהלכו לפניך? מה עם איזה אקט של אוטואמנסיפציה ממי
המדמנה העכורים שהחיים כאן הפכו כבר מזמן להיות?
|
הה, אבל האין אתה גבר?
האין קולך משתרג בוטח מראותיך שבכלוב הצלעות העבה, עטור
השיער?
האין הורידים בזרועותיך ובצווארך מתנפחים ממאמץ, כאשר...
הלא תבוא? הלא תיגע? הלא תיקח???
|
האח הגדול עינו פקוחה
ראיתי אותו בעיני והנה
פניו פני יצחק ובידי
המאכלת.
|
לכשיכריעו השנים את קירותי,
רק את גופתי מצא
ודי.
|
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת
ודורך בתוך חתיכה ענקית של חרא.
|
|
|
מה שלא הורג
אותך, מטיל בך
מומים קשים...
(המוצון מתגאה
בידע שלו
ברפואה) |
|
