|
שם אמיתי: גיא לנץ.
יליד 1982, עיתונאי ואיש הייטק.
תושב רחובות. סיים לימודים תיכוניים במגמת
טכנולוגיות מידע בהצטיינות.
עורך עיתון ביה"ס במשך שנתיים.
כתיבה היא אחת מאהבותיו הגדולות. כותב בעיקר מהלב,
אך גם מאמרים עיתונאיים.
הומוסקסואל מחוץ לארון. מרבית מאמריו האחרונים
עוסקים בהומוסקסואליות במובן האישי והחברתי.
מזכיר הועד הארצי של אגודת ההומואים, הלסביות,
הביסקסואלים והטרנסג'נדרס.
פרסם מספר מאמרים במגזין "פריידזין" לתרבות גאה.
כותב את סדרת סיפורי "מסע בחיים", בצד סיפורים
אחרים, באתר הסיפורים של רשת GoGay.
מאמין גדול באהבה ללא גבולות, ושכל אחד מסוגל ובסופו
של דבר גם ימצא את אהבת האמת שלו. מאוהב באהבה ובמי
שנותן לו אותה. חולה על קיטש ורומנטיקה, ומאמין שזה
הצד היפה ביותר של החיים.
ואני, למשמע המילים הללו, נמסתי במקום.
הוא החזיק את ידי בידו.
ליטף את שערי.
הרגשתי את ליבי נמס בזרועותיו.
|
הרכבות של שנינו נוסעות כבר שבוע.
שבוע ארוך. שבוע קשה.
אני יושב לי בפינה ההיא בקרון. אותה פינה שהיתה רק של שנינו.
נזכר.
|
כתבתי שהחיים הם כמו רכבת הרים. והם באמת ככה.
מישהו זדוני קטע לנו את המסילה.
הגענו לחלק הקטוע.
נפלנו עם הקרון.
נפילה ארוכה ארוכה.
התרסקנו על האדמה, כל אחד במקום אחר. לא ביחד.
|
במשך השבוע האחרון, הבנתי.
הבנתי את משמעות החיים.
הבנתי מה זאת אהבה.
הבנתי מה זה הארון הזה, שכולם מדברים עליו.
הבנתי הרבה.
|
העצב לא ישלוט בנו עוד.
הרכבת שלנו - תשוב ותעלה בעליה, במקום להדרדר אחורה.
אני אדאג לזה.
רק תשמור עלי.
|
ועכשיו אני מרגיש את הכאב שלך. הוא בוער בי כמו להבת אש ענקית
שחורכת את עורי. שורפת את גופי. ואני נשרף. נשרף מהכאב. מהכאב
שאני גרמתי לך.
|
עכשיו אני מבין למה רבנו בצורה כזו.
אני מבין שלא הייתי בסדר.
אני מבין את הכל.
אני רק פוחד שהבנתי מאוחר מדי.
|
עזבת אותי ביום הולדתי ה 19. האשמת אותי שהקשר הזה נהרס
באשמתי. אבל לא עשיתי כלום. ושוב, אני יושב לי ברכבת שלי,
שלוקחת אותי יותר מדי זמן באותו מסע מפרך בחיים.
|
חודשיים עברו מאז.
חודשיים של כאב.
חודשיים של דמעות.
חודשיים ללא אהבה.
|
מתוך חלון קטן בדמיוני, תמונתך גודלת וגודלת, עד שהיא נהיית
משהו מוחשי. אתה באמת יושב כאן לידי, איתי. לא עוד ממרחק.
התחלנו לדבר בכלל מתוך שיעמום. והנה, המסע של כל אחד מאיתנו
בחיים הפגיש בנו
|
איני יודע לאן נגיע.
איני יודע כמה עליות יהיו לנו בדרך.
לבטח איני יודע כמה ירידות יהיו.
אבל ממשיכים. לכיוון הלא נודע. ממשיכים עם הרבה אהבה.
|
הסתכלתי עליו, ואמרתי לו "אני אוהב אותך".
הוא הביט חזרה, והשיב "גם אני אוהב אותך, מלאך שלי".
והלכנו לנו. לא למקום מוגדר מראש, אלא למקום כלשהו, אשר נשאו
אותנו רגלינו.
|
דמעה ירדה מעיני. אליה הצטרפו עוד ועוד דמעות.
וכל דמעה, כאילו קורעת את לבי היא.
זעקתי מכאבים.
לבי כואב לי. ואין תרופה לכאב.
|
היא כבר לא תשוב.
לא תוכל עוד להאזין למכאובים שעל ליבי.
לא תוכל עוד לתת עצה.
לא תוכל עוד לקרוא לי בשם החיבה בו קראה לי במשך שנים.
|
הומואים!", צעקו לנו, והתכוננו להמשיך בדרכם. אבל משהו עצר
בעדם, והם חזרו אלינו.
"תתנשקו צרפתית", דרש אחד מהם, בעצבים.
"אם נתנשק צרפתית, תלכו מכאן?", שאל ידידי.
"כן כן.. הומואים מסריחים", אמר אחד מהם.
|
אני מביט בך
עיניך עצומות.
|
הגעגועים שלי אליך
לא נותנים לי מנוח.
כי בלעדיך, רועי
לנפשי לא יהיה עוד כוח.
|
לבי דופק בעוצמה רבה,
בעוד קולך מהדהד במוחי.
בעוד אני מרגיש את נשימותיך על ידי,
את שפתיך על שפתי.
|
הכסף אינו המשמעות לחיים.
הלימודים אינם המשמעות לחיים.
ההשכלה אינה המשמעות לחיים.
סקס אינו המשמעות לחיים.
|
אל הארכיון האישי (16 יצירות מאורכבות)
|
|
מה יותר מבאס
מלקבל טלפון
בזמן שאתה עושה
ביד?
ג.און |
|
