|
 24271667
במשרד הממוזג ישב לו גבר כבן שלושים, לבוש בהקפדה יתרה וחבוש
משקפיים כהים. על השולחן נחו שתי כוסות קפה שחור וצלחת תקרובת.
לא היו תמונות על הקירות, דבר שבלט מאוד לעין.
בדרך כלל הבריות אינן שמות לב לתמונות התלויות במקומות
ציבוריים...
|
בגן של ביה"ח שקט מאוד בלילות, ככה שמי ששם לב לפרטים, כמוני,
יכול לא רק להריח את המוות אלא גם לשמוע אותו. אצלי למוות יש
צליל של עגלת סניטר עמוסה לעייפה בחיתולים ובכלי-מיטה.
|
בכלל, נראה לי מוזר עד כמה מצב רוחן של הבריות מושפע ממזג
האוויר השורר בחוץ. די במספר קרני שמש בוהקות ולבם מאיים
להתפוצץ בקרבם, והם אצים-רצים להם לחפש אנשים אחרים להתרועע
עימם.
|
אני לפחות שתי ליגות מעליה, אני אומר לעצמי, אחד מתוך עשרים
וחמישה, ובינתיים הגוש נתקע בגרון. לא, רק לא הגוש הזה! אותו
גוש שאתה מרגיש בפעם הראשונה בחיים כשממש מעליבים אותך ואתה רק
רוצה לבכות והתכרבל לתוך כדור רחמים עצמיים אחד גדול.
|
לחבר שלו הייתה סכין מאולתרת כזו, בעצם יותר תער גלבים שהוא
חיבר עם סלוטייפ לחתיכת עץ. למזלי, הוא היה חדש ונבהל מזה
שהחבר שלו שוכב על הרצפה מחוסר הכרה ובחתיכות.
|
לא מפריס פרסה
לא שוסע שסע
|
ודאי ידע דוסטוייבסקי היטב כי נפש כל אדם אינה יכולה לעמוד
בטלטלות מעין אלו, לא כל שכן נפשו העדינה והמעורערת בלאו הכי
עקב ייסורי אהבה קשים.
אם כן, כיצד הרשה לעצמו לצעוד אל פי תהום, תוך כדי הצדקה
רציונאלית בלתי פוסקת של מעשיו?
|
|
|
זין על הכל
אני מתפצל
- אטום אובדני |
|
